כמה משאבים אדירים מדינת ישראל משקיעה בחקירות בלתי פוסקות של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בתיקים שרבים רואים בהם מופרכים והזויים, כמו תיק 4000 המכונה "תיק וואלה"? האם זה הגיוני שרצון לגיטימי של פוליטיקאי לקבל סיקור חיובי בתקשורת הופך בן רגע למעשה פלילי? כל אדם סביר לא יכול שלא להטיל ספק האם אין כאן להיטות יתר מצד גורמי החקירה והתביעה להוכיח שהאיש אשם. גילוי נאות: אני חושב שראש הממשלה לא יכול להמשיך לכהן בתפקידו אבל בהינתן שהוא מכהן בו צריך לאפשר לו להתרכז אך ורק בניהול (כושל לדעתי) של המדינה, ודאי בימים מאתגרים מאין כמוהם אלה, ימי מלחמה ארוכה, אשר לגיטימי לייחס לו את האחריות להימשכותה. ואחרי שנאמר המאמר המוסגר: ההתמשכות האינסופית של החקירות והזימונים החוזרים ונשנים של ראש הממשלה לאולם בית המשפט מעוררים תחושה קשה של זילות מערכת המשפט והפיכתה לקרקס. כל אדם בעל הגיון ישר תוהה האם זהו השימוש הנכון בכספי ציבור ובזמן יקר. יתרה מכך, ההפסקות המתוזמנות לכאורה של ראש הממשלה במהלך הדיונים בבית המשפט, בתירוץ של "התייעצות ביטחונית דחופה", מעלות סימני שאלה רבים. האם באמת מדובר בצורך ביטחוני אמיתי או בתרגיל יחצ"ני שמטרתו להסיט את תשומת הלב מההליך המשפטי? המחיר של ההליך המשפטי המתמשך הוא כבד מנשוא. זמן יקר מפז, שאותו אמור ראש הממשלה להשקיע בניהול ענייני המדינה, מבוזבז לריק על התמודדות עם האשמות שרבים מטילים בהן ספק. במקום להתמקד באתגרים הביטחוניים, הכלכליים והחברתיים הבוערים של ישראל, המדינה עסוקה במשפט מתוקשר שסופו לא נראה באופק. תחושה קשה עולה בקרב רבים כי קיימת נחישות יתר מצד גורמים מסוימים להוכיח אשמה, דבר שמעורר סימני שאלה לגבי טוהר ההליך. כל אדם סביר דעה חייב לשאול את עצמו: האם זהו המחיר שאנו מוכנים לשלם? האם אנחנו כחברה לא איבדנו את הצפון? האם לא הגזמנו בהפיכת כל ניסיון לקבלת סיקור חיובי לעבירה פלילית? האם ייתכן שהלהיטות הזו מטשטשת את הגבול בין רצון לגיטימי לסיקור אוהד לבין מעשה פלילי של ממש? הגיע הזמן לעצור ולחשב מסלול מחדש. עלינו לשאול את עצמנו בכנות האם ההשקעה האדירה במשאבים בחקירות אלה מצדיקה את עצמה, או שמא מדובר בבזבוז משווע של כספי ציבור וזמן יקר, על חשבון הנושאים החשובים באמת לעתיד המדינה.