ב-21 באפריל 2025, פרסם העיתון הרשמי של חמאס "פלשתין" כתבת פרשנות על נאומו של ראש הממשלה בנימין נתניהו יומיים קודם לכן, שבו הדגיש את המסר הבא: "אני לא אכנע - לא לחמאס, ולא ללחץ מבית". [נאום נתניהו] להן הכתבה בעיתון "פלשתין": [כותרת] נתניהו חוזר על נאום הבריחה: אין תוכנית או אופק [מדיני] מלבד ההישארות בשלטון [תוכן הכתבה] עזה, מוחמד אל-איובי [محمد الأيوبي]: ברגע פוליטי משמעותי הופיע ראש ממשלת הכיבוש הישראלי בנימין נתניהו בנאום מוקלט במוצאי שבת, שנראה יותר כמו ניסיון לחמוק מהמשבר הפוליטי והאישי ההולך ומסלים בו הוא נמצא, לנאום של מנהיג שיש לו תוכנית יציאה מביצת המלחמה המתמשכת נגד רצועת עזה כבר יותר משנה וחצי. למרות שהנאום הכיל את הביטויים הרגילים מהעבר "חיסול חמאס" ו"השבת ההרתעה", הוא לא הציע דבר חדש ראוי לציון, אלא הוא ממחזר שפה מחוספסת שאיבדה את השפעתה נוכח התרחבות גלי הזעם והמחאה בתוך ישראל. נתניהו אמר שלא יסיים את המלחמה לפני השמדת אתהיכולות הצבאיות והאזרחיות של חמאס, בהתעלמו מהקולות הגוברים של משפחות האסירים/ שבויים [חטופים] אשר דורשות ממנו לאשר עסקת חליפין שתפסיק את הלחימה ותשמור על חיילי החיילים והאסירים/ השבויים [החטופים] הישראלים. הנאום הזה נישא בעת שהרחוב הישראלי היה עד להסלמה חסרת תקדים במחאה שמובילות משפחות החיילים האסירים/ השבויים [החטופים] לצד האשמות האופוזיציה נגדו ולפיהן הוא מאריך את תקופת המלחמה ממניעים הקשורים למשפטו המתמשך והעוסק בפרשות שחיתות. באותו הקשר, התקשורת הישראלית מדברת על חשש גובר בתוך הממסד הצבאי, שמתמודד עם "אפשרויות [פעולה] מוגבלות" בעזה, למרות חודשים של הפצצות וההרס; עניין החושף את הכישלון [בלחימה] בזירת [המערכה] והמגביר את השבריריות של העמדה הפוליטית של נתניהו.

זעקה פוליטית של אדם במשבר

הפרשן הפוליטי ד’ו אל-פקאר סרג'יו [ذو الفقار سيرجيو] סבור, כי נאום נתניהו לא הופנה לציבור הישראלי, והוא ביטא זעקה פוליטית הנובעת ממצוקה אישית ופוליטית ההולכת ומחריפה ואיתה מתמודד נתניהו בשלב הרגיש הזה. סרג'יו הסביר לעיתון "פלשתין" שהנאום נישא בתקופה מורכבת מאוד, בעת הסלמה חסרת תקדים בלחצים הפנימיים, בציינו שנתניהו ביכר לחזור על הנרטיב השחוק שלו, שבו הוא משתמש בו במשך חודשים כדי להצדיק את המשך התוקפנות נגד עזה, למרות שהיא כבר לא משכנעת אפילו את חוגי תומכיו. הוא ציין, כי נתניהו מתמודד עם בידוד פנימי הולך וגובר הניכר בפעולות המחאה של משפחות האסירים/ השבויים [חטופים] הדורשות עסקת חליפין, ובביקורת של הממסד הצבאי בנוגע לדרכי הפעולה המוגבלות בעזה, לצד האשמות האופוזיציה נגדו בשימוש במלחמה למטרות אישיות נוכח הנסיגה בפופולריות שלו אפילו בשורות הימין. הוא ציין כי נתניהו עשה שימוש חוזר במונחים מוכרים כמו "חיסול חמאס", "שחרור בני הערובה" ו"מערכה קיומית", אך התעלם מהעובדות בשטח, בהדגישו כי איש מבני הערובה לא שוחרר בכוח [פעולה צבאית], וכי כל המהלכים בהם שוחררו [בני ערובה] בוצעו במשא-ומתן ובתיווך, דבר שמערער את טענתו [של נתניהו] לפיה לחץ צבאי לבדו יכול להשיג תוצאות. סרג’יו הדגיש כי נתניהו, לאחר 17 שנים בשלטון וכשנה וחצי של מלחמה, לא השיג אף לא אחד מיעדיו המוצהרים. לא הושג ביטחון, לא הוחזרה ההרתעה, וגם לא הושג ניצחון בשטח. הוא הוסיף [ואמר], כי התדמית של "הישות" בעולם הולכת ומתדרדרת כ[מדינה המפעילה] כוח לא מידתי בהרס וקטל של אזרחים על-רקע בידוד מדיני גובר. הוא הדגיש, כי "נאום זה לא היה מפגן כוח, אלא ניסיון שקוף לדחות את רגע הקריסה הממשמש ובא, בין אם בבית המשפט בנוגע לפרשיות השחיתות ובין אם בפני הציבור הזועם על כישלון המלחמה". הוא ציין, כי נתניהו מנהל מלחמה אך ורק למען ההישרדות הפוליטית שלו, על חשבון דמם של החיילים הישראלים והאזרחים הפלשתינים, ובהם נשים וילדים.

מלחמה להשגת אג'נדה אידאולוגית

מנגד, הפרשן הפוליטי ד"ר אחמד אל-חילה [أحمد الحيلة] סבור כי נאומו של נתניהו חשף כוונות עמוקות יותר החורגות מסוגיית האסירים/ שבויים [חטופים], והמציגות את חתירתו להשיג רווחים פוליטיים ואידאולוגיים ארוכי טווח. אל-חילה אמר ל[עיתון] "פלשתין", כי נתניהו מקדם מלחמה שהוא מכנה "תקומת ישראל", השואפת לחסל את ההתנגדות ולתפוס שטחים על-ידי כפיית מציאות דמוגרפית ופוליטית חדשה בעזה. הדבר עולה בקנה אחד עם תפיסת ההתיישבות הציונית, הרואה במלחמה אמצעי לריקון הארץ מתושביה המקוריים. הוא ציין, כי נתניהו דיבר גם על שאיפות אזוריות הקשורות לאירן, סוריה ולבנון, כחלק ממה שהוא כינה "עיצוב מחדש של המזרח התיכון", תוכנית שאומצה על-ידי הימין הקיצוני בתמיכה אמריקנית ברורה, למרות התנגדות רחבה בציבור הישראלי. אל-חילה סיכם ואמר כי נתניהו אינו רואה עוד בראש סדר העדיפות את האסירים/ שבויים [חטופים], אלא מנצל את המלחמה להשגת הישגים פוליטיים, תוך התעלמות מהדרישות מבית להפסקת המלחמה, במהלך המשקף את מידת החדירה של האג'נדה האידאולוגית על חשבון האינטרס הציבורי.