ארגון צרפתי בשם "עיתונאים ללא גבולות" מתיימר לפרסם מדי שנה מה שהוא מכנה, מדד חופש העיתונות. הארגון היומרני הזה מדרג את נושא חופש העיתונות במדינות תבל, קובע מי למעלה ברשימה, מי למטה. כלומר, באילו מדינות חופש העיתונות גבוה ובאילו נמוך; אלו מדינות עלו בסולם החופש העיתונאי ואלו ירדו בו במהלך השנה שחלפה.
לא במפתיע, ישראל מאז ומתמיד לא נמצאת בו במקום הנכון לה, והשנה אף הורדה מהמקום ה-86 (שאף הוא אינו מעודד) ל-112 מתוך 180 מדינות. לכאורה, עלינו להיות מודאגים מן המיקום החדש, או כפי שאומרת בשקיקה הכותרת בהארץ - המדווח על ממצאי ארגון זה - "חופש העיתונות בישראל נמצא בשפל חסר תקדים".
לצד הנתון הלא-מחמיא שלנו במידרג, אותו ארגון פירסם את נימוקיו, ואם אלה הם הנימוקים, באמת אין לנו כשוחרי דמוקרטיה וחופש הביטוי להיות מודאגים. ראשון שבהם: מאז פרוץ המלחמה - "מנמק" אותו ארגון - חופש העיתונות בישראל הוגבל יותר ויותר.
האמנם? נכון ששר התקשורת מנסה לחולל רפורמה בשידור הציבורי, אשר ספק אם תצא אל הפועל. מועצת העיתונות והתקשורת נאבקות בכך, ובצדק. אבל הגבלה? סתימת פיות? וכי יש עיתונאי בישראל, או פרשן כלשהו, שמישהו בממשלה מגביל את זכות הביטוי שלו? אולי נהפוך הוא. חופש הביטוי אצלנו גובל בפריצת כל גבול של יושרה, אמינות ואיפוק. ידיעות מעורבבות עם דעות, חדשות עם פרשנות מוטית.
חופש הביטוי אצלנו פרוץ לחלוטין. עיתונאי יכתוב ככל העולה על רוחו, לעתים בגסות, בזעם לא עצור, ישתמש במילים הכי בוטות, כאילו יעצים בכך את עויינות הציבור כלפי נשוא הידיעה או הכתבה. פרשן יגיד ככל העולה על רוחו, היום כך, מחר ההפך, בלי חשבון, בלי מעצור, באין מחשה. הציבור ברובו מסתייג מן השפה המשתלחת של כתבים ופרשנים, גם בדפוס, גם ברדיו, גם בערוצי הטלוויזיה, גם ברשתות החברתיות.
"הלחץ על עיתונאים ישראלים הלך והחריף", כותב הארגון, שאת המידע שלו ככל הנראה שואב מאותם אנשי תקשורת בקרבנו. אם יש לחץ - מן הציבור הוא בא, לא מצד גורמי הממשלה. והציבור נקעה נפשו מן החד-צדדיות בכלי תקשורת שהוא צופה בהם או קורא בהם.
נימוק שני של אותו גוף צרפתי עויין מדבר על "קרוב ל-200 עיתונאים נהרגו בעזה מאש צה"ל". אכן, אין מלחמה שאינה גובה לדאבון הלב קורבנות מקרב אנשי תקשורת אמיצים, שמדווחים משדות הקרב. אבל "עיתונאים" בעזה? הרי אלו תועמלנים בשירות החמאס, ששמים על חזיהם את הכתובת "עיתונות", חושבים כי כך הם חסינים. אבוי לארגון הצרפתי הנ"ל שמגן על "עיתונאים" שכאלה. זוהי הגנה צבועה על אנשי טרור שמבזים את מקצוע העיתונות.
והנה נימוק נוסף, מגוחך, שמציין אותו ארגון: "ערוץ 14 מהימין הקיצוני הפך לערוץ השני הנצפה ביותר אחרי ערוץ 12". אבוי! איך ייתכן שיינתן חופש ביטוי לערוץ שאיננו שמאלני ולא רל"ביסטי? אכן, סיבה טובה להוריד את ישראל במדד חוסר האמינות.
ומוסיף ואומר הארגון הזה, כי "עיתון 'הארץ' הוא מהיחידים שמעיזים לבקר את מדיניות נתניהו, לרבות הטבח באזרחים בעזה"... ועוד שקר גמור: "שיח לאומני נוקשה שולט לעתים קרובות בסיקור התקשורתי, מה שמוביל לדיכוי של דעות מגוונות בנוגע לסכסוך". שמעת את זה, בן כספית? לפי זה, ניתן להסיק שאתה ושכמותך מנועים מלבקר את הממשלה, עושים מאמץ לאיפוק בשפתכם, מתוך חשבון שמא השב"כ יעלים אתכם במקום חשוך...
לא רק שחופש העיתונות בישראל עולה על זה שברוב המדינות שממוקמות לפניה במדד הנ"ל, אלא שאצלנו אף הרחיק לכת להיות החופש לנאץ, להטיח ביטויי שנאה, לערב דעה בידיעה, תופעה פסולה שרק הולכת וגוברת בתקשורת שלנו.
והנה כמה ימים לאחר שהארץ פירסם בשקיקה את המימצאים מפריז, התפרסמה בו ידיעה על מתן הפרס ל"עיתונות אמיצה", על שם אורי אבנרי, לשניים מכתביו. מעניין: שניהם ערבים, שניהם מייצגים מעל דפי העיתון העברי את ה"קייס" הפלשתיני, תוקפים בכל מאמר את המדינה, רשויותיה וצבאה, משרתים את האויב. אכן, אומץ גדול של שניים, שכותבים ככל העולה על רוחם בכלי תקשורת קיצוני, במדינה שנמצאת - כך קבעו האדונים בפריז - בתחתית סולם המדינות באשר לחופש העיתונות השורר בהן.
"עיתונאים ללא גבולות" מוכיח בדוח השנתי שלו - במיוחד בנוגע לישראל - כי הוא ארגון מוטה וסלפן, שאינו עושה נאמנה את תחקיריו. בכל הקשור לנו, עויינותו לישראל הדמוקרטית הלוחמת על קיומה, ולאמת על חופש העיתונות בה, עוברת כל גבול.