"אַחֲרֵי מוֹת קְדוֹשִׁים תִּהְיוּ" זו זעקה לקדש את חיינו, ואנחנו במציאות של 2025 נגררים למלחמה שדורסת ברגל גסה את כל ערכי קדושת החיים. בימים אלו אני חש את עוצמת הפער בין ערכי קדושת החיים בפרשת השבוע שלנו ובין הפגיעה הבוטה בערכי קדושת החיים במציאות חיינו היומיומית המדממת.
אני חש עוצמת פער בין ערכי הפרשה ובין הדרך שבחרה ממשלת ישראל, דרך בה מועלים על המוקד עלומים יפים ונקיים ואין מלאך שישלח איל להקריבו, כדי לחלץ את חיילינו-ילדינו מהטירוף של מדיניות הכופה עליהם מלחמות. מצער, שנבחרה דרך הממאנת להקשיב לקולו של המלך שלמה בקהלת פרק ט': "טוֹבָה חָכְְמָה מִכְּלֵי קְרָב" ו"טוֹבָה חָכְמָה מִגְּבוּרָה". מצער, שאין שומעים לקולו של החכם באדם, כי טוב השיח המדיני משיח של רשפי אש הקוטלים חיים.
המחוקק המקראי מבקש להעניק קדושה למישורי חיים יומיומיים ב"מוֹת קְדוֹשִים תִּהְיו", כשם שזה בא לידי ביטוי גם בפרשות "תַּזְרִיעַ" וּמְצוֹרָע", שחשפו אותנו להתמודדותן עם אימת חולי ומגיפה
על-ידי מתן הילת קדושה למחויבויות שלנו להקפיד על תרבות היגיינית. במקום להדגיש והייתם לי בריאים - החוק המקראי דורש "וֶהֱיִיתֶם לִי קְדוֹשִׁים, כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי". ("ויקרא", פר' י"א. פס' מ"ד). קדושת ההיגיינה מעניקה ערך מוסף בכינון וביצירת דפוסים חברתיים, המקפידים על כללי הבריאות, ניקיון הגוף והסביבה.
בפרשה שלנו אנחנו מאמצים מחויבות לממש דפוסי קדושה ביצירת מציאות של "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'". נעים לקרוא אמירה, המדגישה את המהות וההווייה האלוקית מתומצתת ב"אָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", כשהדגש הוא בסיום הפסוק - "אֲִני ה'". התורה מקדשת את הָרֵעוּת ואת הָאָהֲבָה לרע. קדושה המחייבת כינון חברה המושתת על אדני צדק חברתי -
"לֹא תַּעֲשׁוֹק אֶת רֵעֲךָ, לֹא תָּלִין פְּעוּלַת שָׁכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר." (ויקרא י"ט, 13) לפנינו אמירה המקדשת את החתירה לחיים, בהם לא תהיה קוטביות מעמדית, אלא קריאה נמרצת לקיומה של חברה, בה יהיו יחסי כבוד להון האנושי העובד, ללא ניכור חברתי וללא פערים חברתיים. תודגש החתירה לחברה בה מושתתים דפוסי חיים שוויוניים, שבהם מוטבע חותם של קדושה. קדושה פירושה מערכות חיים שוויוניות.
הקדושה מחייבת גם יחס נאות למיעוט הלאומי החי בקרבך - "וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גָּר בְּאַרְצְךָ לֹא תּוֹנוּ אוֹתוֹ כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיה לָכֶם הַגֵּר, הַגָּר אִתְכֶם וְאָהְַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ". הנימוק נעוץ בזיכרון היסטורי עצוב עת נאלצו אבותינו לרדת מארץ ישראל מצרימה. זו הייתה תקופה קשה מנשוא עת התנכלו לאבותינו ועלינו לזכור -
"כִּי גֵּרִים הָיִינוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם". ("ויקרא פר' י"ט פס' ל"ד). מצער, שהיחס שלנו לַגֵּר הַגָּר בתוכנו רחוק מהמחויבות, שעלינו להידרש ביחסינו לַגֵּר ברוח הציווי המקראי. אני מאחל לחברה הישראלית, שאווירת הקדושה בפרשה שלנו תחבק את כל אדניה ואת כל נדבכי הקיומיות שלנו בארץ ישראל.