במהלך יותר משני עשורים בזירה הפוליטית, למעשה עד המלחמה הנוכחית, בנימין נתניהו הצליח למצב את עצמו כמנהיג הבולט של מדינת ישראל, גם בעיני אזרחים רבים וגם בעיני מנהיגי עולם. במיוחד, כפי שהדברים באים לידי ביטוי, בשל כישורי הישרדות פוליטיים נדירים שפיתח. אך בשנים האחרונות הולכת ומתחזקת התחושה אצל רבים בציבור, בתקשורת, ובעיקר במערכת המשפטית והביטחונית ששלטונו הפך יותר ויותר לנטל. להלן נקודות חולשה מרכזיות שממחישות את עומק המשבר: 1. המשפט הפלילי - חשיפה מתמשכת ופגיעה בממלכתיות. נתניהו עומד לדין בשלושה תיקים חמורים (1000, 2000, 4000), הכוללים אישומים בשוחד, מרמה והפרת אמונים. עצם כהונתו כראש ממשלה תוך כדי משפט פלילי מהווה תקדים מסוכן שגורם, גם אם לאט יחסית, לשחיקת אמון הציבור במוסדות המדינה. החקירה הראשית שלו מתארכת יתר על המידה, באופן שנתפס כניסיון להקהות את עוקץ ההליך המשפטי, גם במחיר פגיעה באמון הציבור ובמערכת המשפט. 2. תלות פוליטית בגורמים קיצוניים וחסרי ניסיון כדי להקים ממשלה ב-2022. נתניהו חבר למפלגות קצה כמו עוצמה יהודית, נעם, ויהדות התורה, תוך ויתור מוחלט על עקרונות ליברליים שאפיינו אותו בעבר. מינוי שרים חסרי רקע מקצועי (ביטחון פנים, אוצר, ועוד) והסתמכות על גורמים משיחיים, יוצרים תחושת כאוס ונזק תדמיתי כבד בזירה הבינלאומית. ההנהגה הממלכתית, שגם היא לא הייתה משהו, הוחלפה בקואליציה שבויה בידי אינטרסים מגזריים. 3. כשלי ניהול ביטחוניים, כמו אירועי 7 באוקטובר והשלכותיהם. מדיניות "ניהול הסכסוך" של נתניהו כלפי חמאס, כולל הזרמת כספים מקטר ויצירת אשליה של יציבות, התפוצצה כבר ב-7 באוקטובר, יום של מחדל היסטורי קולוסאלי, של הזנחה פושעת, שאין מילים שיכולות לתאר אותו. מאות אזרחים נטבחו, יישובים נכבשו ונשרפו, וצה"ל, שהתעורר באיחור, נדהם. נתניהו בעליבותו, סירב ומסרב עד היום לקחת אחריות, ובמקום זאת ניסה לגלגל אשמה על הגורמים המקצועיים, למרות שזו הייתה תוצאה ישירה של מדיניות קצרת רואי שנכשלה כישלון מהדהד, כמובן בעיקר שלו. 4. שליטה ריכוזית ומניפולציה של מוסדות השלטון. נתניהו הפך את מוסדות המדינה לכלי בידי השלטון, במקום שיהיו כלים שלטוניים. החל במינויי יועצים "נאמנים" וכלה במתקפות חסרות תקדים על היועמ"ש, גלי בהרב, בג"ץ בראשות השופט עמית, שנוא העילית השלטת, וכמובן הפרקליטות. השיא היה הניסיון לרפורמה משפטית רדיקלית ב-2024-2023, מהלך שנתפס כניסיון להיחלץ מהמשפט האישי על גב הדמוקרטיה הישראלית, שאמורה הייתה להיכנע לרצונותיו המגאלומניים. 5. אובדן ההילה הבינלאומית והדיפלומטית, במיוחד מול טראמפ, שהצליח להשפיל אותו לעיני כל. בעבר נחשב נתניהו למנהיג בינלאומי מהשורה הראשונה, אך כיום הקשרים עם ארה"ב משתנים מדי יום ונראים מתוחים, גם כאשר ההבטחות להסכמים שונים, כמו עם סעודיה ואולי קטר למשל, עומדות על הפרק. נראה שגם הקו הנוקשה לכאורה שהציג טראמפ מול אירן לא הצליח לבלום את התקדמותה, ואירועי 7.10 פגעו קשות במעמדה של ישראל כמדינה ריבונית ובטוחה. 6. מיאוס ציבורי ושחיקה פוליטית, כך שגם בקרב ציבור תומכיו לשעבר, ניכרת עייפות. חמישה סבבי בחירות בתוך ארבע שנים, קואליציות לא יציבות ונאום רודף נאום. כל אלו יוצרים תחושת מיאוס עמוקה. נתניהו נראה כמי שנאבק על שרידותו האישית יותר מאשר על עתיד הציבור. 7. ביקורת חריפה מצד בכירי שב"כ לשעבר ראשי שב"כ לשעבר, כולל יובל דיסקין, כרמי גילון ונדב ארגמן, שהזהירו בפומבי שההתנהלות של נתניהו מסכנת את ביטחון המדינה. הם האשימו אותו בהעדפת אינטרסים אישיים, התעלמות מהתרעות ביטחוניות, ופירוק שיטתי של מוסדות ההגנה הדמוקרטיים. זו אינה עוד מחלוקת פוליטית, אלא קריאת השכמה מהחזית המקצועית ביותר של הביטחון הלאומי. לסיכום: הקרקע הרעיונית והמעשית שעליה עמד נתניהו, במיוחד לאור נתק יחסי עם הנשיא טראמפ ועם עוד כמה ראשי מדינות נחשבים, הולכת ומתפוררת. לא מדובר בשחיקה טבעית של שלטון ותיק, אלא בהתפרקות של הנהגה שאיבדה את הממלכתיות, האחריות והחזון. הגיעה השעה להחליף לא רק את האדם, אלא את המודל כולו.