היום טו באייר תש"ך, כלומר לפני 65 שנים אבי נפטר והשאיר את אימי עם שני בנים: הבכור - אחי אשר - בן 17 ואותי בן תשע וחצי. היום האחרון של אבי לא נמחק לי מהראש. חזרתי הביתה מבית הספר וראיתיו שוכב בהול הקטן על הספה שהיינו פותחים בלילה לשינה של אחי ושלי. אימי אמרה לי: "אבא חזר מוקדם הביתה ואינו חש בטוב. אני ארד לשכנה לטלפן (לא לכל אחד היה טלפון באותה עת) ואתה יכול להכין לו קפה שיתאושש. נכנסתי למטבחון (בערך מטר על מטר) ועל הכיריים שזה עתה רכשנו העמדתי להרתחה קפה כמו שאבי אהב לשתות. הגשתי לו את הקפה למיטה וזכיתי לעוד חיוך אוהב ממנו. אמי חזרה מהטלפון ועדכנה: "תוך כמה דקות יבוא אמבולנס לקחת את אבא למיון בהדסה". את הסירנה שמעתי מבחוץ והגיעו שניים בחלוקים לבנים, מדדו לו לחץ דם - "150 על 70, נראה יחסית בסדר אמרו". את הרגע של הוצאתו מדירתנו הקטנה אני זוכר היטב משום שבגלל הצפיפות אנשי מגן דוד דפקו את המקרר החשמלי החדש שלנו, בבת עינה של אימי, שהחליף זמן קצר קודם לכן את המקרר עם בלוקי הקרח. אחרי התאונה עם המקרר אבי הוכנס לאמבולנס ואני ירדתי לשחק בחצר במה שקראנו בנדורות (גולות היום) משחק בו הייתי צלף לא קטן. אחרי כשעה נכנס לחצר זיגי, בעלה של בת דודתי ליאה, תפסני ביד ואמר בוא איתי לאוטו שלי. מכוניתו חנתה מול הבית. נכנסתי לרכב ומצאתי את אימי בוכייה ומלמלת בגרמנית: "אין לנו אבא יותר". לימים הבנתי שלקה בשני התקפי לב, האחד לפני האמבולנס והשני בהדסה. מסתבר שהידע הרפואי של אז לא מצא פתרון למחלתו. במהלך כל הנסיעה ברכבו של זיגי לביתו ברחוב בן יהודה פינת ארלוזורב אמי לא הפסיקה לבכות ואני במבט לאחור כנראה לא הבנתי עד כמה עולמי חרב עלי. למחרת הובא אבי לקבורה בקריית שאול. אימי הגמורה נפשית שמעה לכל בני המשפחה שהפכו ליועצים פסיכולוגים והנחו אותה "אל תתנו לקטן (זה אני) להשתתף בקבורה. אז נשארתי ליד הכניסה בהשגחת אותה ליאה. לא הייתי בטקס האשכבה באולם הנקרא "בית מועד לכל חי" וכמובן לא ברגע הטמנתו בקרקע בקריית שאול. לימים עובדת השארתי בכניסה הכעיסה אותי מאוד, כמעט עד היום. מי קיבל רשות למנוע ממני להשתתף בקבורת אבי? הקושי הגדול באובדן אבי מלבד הבושה על שאני שונה מחבריי לכיתה - להם יש אבא ואימא ולי רק אימא - היה הבכי של אימי שליווה אותי כל לילה לפני שנרדמתי. זה היה בלתי נסבל. כיסיתי ראשי בשמיכת הפוך וקיוויתי שיבוא יום והוא ייפסק. הוא נמשך שנים ונפסק רק כשהלכתי לצבא ועזבתי את הבית. השריטה במקרר הזכירה לי בקביעות את יומו האחרון של אבי לצידי. זיכרון אחר שנשאר לי הוא נגינתו הנפלאה בכינור בערב בעודנו יושבים בסלון שהיה גם חדר השינה של הוריי. עד היום נגינת כינור גורמת לי לבכי. כל זה כאמור היום לפני 65 שנים.