בשנות ה-50 חוותה התנועה הקיבוצית משבר שפירק קהילות, פירק משפחות, האידיאולוגיה עלתה על כל דמיון, הרסה את יכולת השיח והאמון של אנשים משני צידי המתרס הפוליטי, אחים, בעל ואשה, ילדים והורים, הרגש התגבר על השכל והשבר היה נורא.
מזלה של התנועה הקיבוצית שהייתה מוקפת בישות מדינתית ששמרה על הגבולות וכל מה ששבר גבולות בתוך הקיבוצים ובין הקיבוצים, עדיין היה בתוך גבולות המדינה. אויבים מבית הגנו על המדינה כתף אל כתף נגד אויבינו מבחוץ, עד אשר אוחו השברים, השכל גבר והיום אותותיו של אותו שבר עדיין לא נמוגו אך הם ניכרים הרבה פחות.
זהו בדיוק המצב כעת אצלנו, יש לנו שתי קבוצות ניציות הלוחמות זו בזו ורק שני הבדלים בין המצב אז למצב היום:
1) היום העימות הוא ברמה הלאומית, ואם יישברו הגבולות לא תהיה עוד מסגרת שתגן עלינו.
2) אז היה עימות אידאולוגי ברור, מפ"ם/מפא"י, מזרח/מערב, סוציאל קומוניסטי/סוציאל דמוקרטי.
היום העימות הוא מדומה בכלל ומוזן על-ידי בעלי אינטרסים. אלה רוצים להישאר בשלטון, ובעלי אינטרסים אחרים הרוצים לרשת אותם רוצים גם הם להשאר בשלטון, רק על העניין הזה נסוב העימות המאיים לפרק אותנו מבפנים.
ואם פעם אמצעי התקשורת הבין אישיים היו מוגבלים, ווויכוח אידיאולגי לא חרג מגבולות קיבוץ או שניים, כיום, עם הרשתות החברתיות, או יותר נכון הרשתות האנטי חברתיות הקיבוצים הם חסרי גבולות וחוצי גבולות יישוביים ומדינתיים. כניסה לקיבוץ היא בלחיצת כפתור, יציאה ממנו היא בלחיצת כפתור, כל קיבוץ צבוע בגוון אחר, לכל קיבוץ טקסטורה אחרת ואנו תמיד נהיה חברים בקיבוצים שאומרים לנו כמה אנו יפים, כמה אנו צודקים, כמה אחרים טועים. והנה, מכלום ושום דבר, יש לנו מלחמת עולם בין היפים והצודקים מצד אחד ובין הצודקים והיפים מצד שני, כאשר בפועל הפערים ביניהם מזעריים ורק בעלי אינטרסים מפמפמים להם שנאה בין איש לרעהו.
ומה עושים? נגמלים! ממה נגמלים? מהרשתות האנטי חברתיות. מקשיבים יום אחד לערוץ ימני בטלוויזיה, יום אחד לערוץ שמאלי, ויום אחד נחים. כאשר מתחילה התנצחות בערוץ, מעבירים לערוץ שמשדר שירים עבריים, לא מקשיבים לשיחות עם מאזינים ברדיו, השיחות האלה הפכו למוקד ניכור ושיסוי. לא מקשיבים לצמדי הניגחים ברדיו. ירידת ההאזנה תוריד דרסטית את ההכנסות מפרסומות ואז יבינו הרשתות שהסחורה שלהם רקובה ולכן יחליפו אותה.
ואיך נגמלים מרשת חברתית? כמו שנגמלים מסמים. מתחילים עם תחליף סם, מסתירים את הקבוצה, ומעיפים בה מבט מהיר בסוף היום, ככה מצמצמים עוד ועוד, עד אשר הקבוצה מביאה געל נפש, ואז טק, לוחצים ועפים, הרבה יותר קל מלעזוב קיבוץ.