בואו נדבר קצת על כמה תקדימית ומשוללת יסוד בדין חוות-הדעת של הנשיא יצחק עמית בעניין שיטת מינוי נציב שירות המדינה. 1. עד היום, אפילו בדין המנהלי המופרך שנוהג בישראל, בית המשפט הרשה לעצמו לבטל החלטות ספציפיות של רשויות מנהליות בטענה להיותן לא סבירות. 2. כך לדוגמה, בית המשפט פסל מינויים ספציפיים שהוא לא אהב, בטענה להיותם לא סבירים (אין כזה דבר בשום מקום בעולם). 3. לחלופין, שיטה אחרת שבית המשפט השתמש בה היא פרשנות של הוראה מסמיכה בפרשנות מצמצמת מלאכותית. כך לדוגמה, פורש הסעיף שקובע ששר הפנים "רשאי" לבטל אשרות שהייה בישראל, כך שהמילה "רשאי" לא כוללת רשות לבטל תושבות של מחבלים ממזרח ירושלים. 4. מה שעמית עשה בפסק הדין החדש הוא לא זה ולא זה. מדובר בפועל בתקיפת סבירותה של הוראת החוק עצמה. 5. היוריסטוקרטים הכזבנים יטענו שזה לא נכון ושעמית רק מתייחס לפעולות הממשלה, לא לחוק עצמו. אבל זו זריית חול. החוק קובע באופן ברור את שיטת המינוי של נציב שירות המדינה - שיקול דעת הממשלה. מה שעמית קבע זה שלממשלה אין שיקול דעת במינוי. אם לממשלה אין שיקול דעת במינוי, מה המשמעות של הפקדת הסמכות בידיה? זה נונסנס. 6. בתחילת הדרך, נתקלנו באופן תדיר באנשים שחשבו שעילת הסבירות היא עילה חוקתית, שתוקפת תוכן של חוקים שלדעת בית המשפט אינם סבירים. טרחנו לתקן ולהסביר שזו עילה מנהלית. 7. היום עמית למעשה עשה בדיוק את זה - קבע שהוראת חוק מסמיכה אינה סבירה, ופשוט החליף אותה בהוראה משלו, תוך שהוא טוען שהוא "בסך הכול" מיישם כללים מהמשפט המנהלי. 8. המשפט הציבורי בישראל סובל מחוסר מקצועיות ואנטי-לגאליות כבר מזה עשרות שנים. אבל בשנתיים האחרונות גם המעט שהיה בו הפך לבליל חסר פשר של מניפסטים חסרי כל מבנה פנימי או רציונלים מארגנים. 9. יוסף רז הגדיר את המאפיין של שיטה שאיננה שיטת משפט ככזו שיש בה "שיקול דעת מוחלט" בשפיטה. אנחנו מזמן שם.