בלי שום בושה, בנימין נתניהו מציב עצמו בראש המתנגדים לשחרור החטופים. האיש שאחראי על מדינתו, מתעלם מחובתו הבסיסית שהיא שמירה מדוקדקת על אזרחיו. דונלד טראמפ, האורח לרגע במזרח התיכון, לוחץ על מי שאפשר כך שכולם ישוחררו כאשר הוא בטווח ראייה, ונתניהו מפרק את הכולם הללו לקבוצות.
אצל נתניהו הנכס החשוב ביותר נקרא זמן. נתניהו הכניס את עצמו לסד, ונראה שהוא החליט להתאבד על כך שהאסון הגדול ביותר שיקרה לו הוא למשל שאחרון החטופים יחזור מחר כפי שטראמפ רוצה. טראמפ רוצה עסקה ועכשיו. הוא הבין שעזה לא תהפוך בין יום וגם לא בין לילה לטיילת ונציאנית מפוארת, והוא מנסה, בשארית כוחותיו, להביא להסכם (עסקה בלשונו) כאשר הוא בסביבה.
ומי מסרב כמובן? הנאשם שמפחד מהיום שבו יצטרך לשבת חמישה ימים בשבוע מול הנעבעכים, פרידמן-פלדמן, שחם ובר-עם, על-מנת לשקר ולשקר ולשקר, ואני, אני, ואני, כן, את מה שהוא עדיין זוכר לומר, בין מנוחה קצרה לארוכה שהוא מקבל היום ובשפע. אותו האיש ששבר ופירק וריסק לכאורה מדינה, וחצה את כל הכללים האנושיים. האיש שרואה רק את טובתו האישית בצבירת יום ועוד יום בתפקידו, כאשר הוא דואג לפרסים כלכליים אדירים לאומרי ההן שביקש או הלא שדרש.
ומה אנחנו האזרחים נאמר? או נעשה? לא נפסיק ללכת להפגנות, עד שחרור אחרון החטופים. לא!!! הכי הטוב היה אילו טראמפ היה נותן לכל החטופים אזרחות אמריקנית אד-הוק, לוקח בעלות על כולם, ובפעימה אחת מסיים את הסאגה הנוראה ביותר שאירעה לעם ישראל ב-2000 השנים האחרונות במולדתו. מצידי, שיבטל את הדרכונים יום אחרי שישובו לארץ או שבוע אחרי קבלת ההזמנה שלו להיפגש איתם בבית הלבן. ואז אולי נגיע למנוחה ולנחלה. גם לנו מגיע קצת שקט.