בשנת 1951 היינו קבוצה קטנה של חניכי תנועת "השומר הצעיר" ואיתנו קבוצת חניכי תנועת "בני עקיבא" בפתח תקוה, שבאנו מדי פעם לסייע בהתנדבות לתלמידים בבית הספר במעברת עמישב, הסמוכה למה שהייתה אז המושבה - פתח תקוה. מיד שבה את לבנו המורה-החייל שרק לפני שנה וחצי עלה ארצה מעירק, ששלט בשפה העברית ואף תיקן אותנו, כשמעדנו בציון שלושה האבנים ונאחזנו בשיבוש הלשוני שלושה אבנים או שלושת האבנים ואהרון מוצפי בשקט ובנימוס היה מתקן שְׁלֹש הָאֲבָנִים. אני מבקש להקדיש מספר שורות למופת החינוכי, שחינך ולימד בתנאים בלתי אפשריים בְּאֹהֶל פרוץ ללא כסאות ושולחנות, ללא ספרים ומחברות רק כחמישים תלמידים, לעיתים היו אף יותר. כולם ישבו על החול מרותקים למורה המלמד לאורך יום לימודים ארוך, מהבוקר עד שעות הערב. אין פעמון המציין סיום שיעור, רק מחיאות הכפיים של המורה אהרון מוצפי קבעו מתי מתחיל שיעור ומתי מסתיים. בהפסקות הוא היה מסייע בידי מתנדבות מארגון אימהות עובדות להכין כריכים לתלמידים ולעיתים היו זוכים לאוכל משופר. יום העבודה של אהרון מוצפי היה מסתיים בשעות ליל מאוחרות, כשהוא מקדיש מזמנו להגיש סיוע בהקמת אהל שקרס ברוח, לסעוד תלמיד קודח מחום. אהרון מוצפי היה מורה של שעות היום וגם של שעות הליל. כל פינה במעברה שהייתה זקוקה לעזרה מצאה את ידו הסועדת והתומכת. אי אפשר שלא להתרשם מעולה חדש, שעלה במבצע העלייה "עזרא ונחמיה", המדבר בעברית רהוטה. רק לפני זמן קצר בבגדד חי בדירה מרווחת, שיש בה שירותים נאים, מטבח, חדרים מרווחים לכל דיירי הבית. ועכשיו האוהל הפרוץ הוא בית, השירותים רחוקים ומקלחת זה עניין של פעם בשבוע עד עשרה ימים. עד היום אני נושא את מועקת הפער בין מה שזכו במושבה ילדי בית הספר לילדי עובדים ובתיכון ברנר בפתח תקוה ובין ילדי המעברה הסמוכה, תלמידיו של אהרון מוצפי, שהיה באותם הימים מורה חייל במעברה. הכיתה היא האוהל הפרום, שלעיתים השמים הם הגג יחד עם בני לוויה לא נעימים - שמש קופחת בקיץ וגשם דולף בלילות. המורה מוצפי אהרון הצליח ללמד, כשלילדים אין מחברות, עפרונות וספרים. את השי שהבאנו, שכלל עפרונות ומחברות, אהרון חתכם לחצאי מחברות, את העפרונות חצה לשניים ובסכין גילוח חידד אותם. מכיס מעילו שלף מחקים שקנה מכספו לכל ילד. אני זוקף לזכותם של ישראל יעקובוביץ וברוך אורן, מחנכים בבית הספר לילדי עובדים בפתח תקוה, שסייעו בהתנדבות לאהרון מוצפי במשלוחים שוטפים של מחברות ועפרונות ואף דאגו שיהיה ספר לכל ילד. כשהגיעו רק הכסאות ללא שולחנות לכתה, הייתה תחושה שהמודרנה פלשה לאוהל וכבר לא יישבו על החול, וכשהגיעו שולחנות ולוח זו הייתה חגיגה גדולה. חלפו 75 שנים, ומפרורי הזיכרונות אני נוצר בזיכרוני את אהרון מוצפי כדמות חינוכית מופתית, הוא היאנוש קורצ'אק מבגדד, שעשה עבודה חינוכית מפליאה ומרשימה בהעדר תנאים אלמנטריים, להם נדרש כל מורה בעבודתו. זה מחזה נדיר לראות מורה מלמד באוהל למעלה מחמישים תלמידים, היושבים על החול ובולעים את מילותיו של המורה אהרון מוצפי. צר לי, כששמעתי שאהרון מוצפי נפטר. יהיה ראוי שמשרד החינוך יספר את סיפורו לילדי ישראל. אני רואה באהרון מוצפי כמי שהניח נדבך של מופתיות במפעל החינוכי של מדינת ישראל.