ב-22 באפריל 2025, פרסם אתר האינטרנט של העיתון הרשמי של חמאס "פלשתין" את מאמרו של הפובליציסט והעיתונאי הפלשתיני, עבד אל-רחמן יונס (عبد الرحمن يونس), שכותרתו: "המחאה בישראל מתרחבת. האם המלחמה בעזה מתקרבת לסיומה?" להלן תוכן המאמר: מדינת הכיבוש הישראלית חווה משבר פנימי עמוק, המגולם בקריאות גוברות לסיים את המלחמה ברצועת עזה. גוברים הקולות המותחים ביקורת על התוקפנות המתמשכת, הן בתוך הממשלה והן מצד אזרחים מן השורה. דרישות אלו, המובילות בכל החוגים הרשמיים והעממיים, מפנות את הזרקור לעבר הפילוג הפנימי בישראל בין התומכים במלחמה לבין המתנגדים לה. בהקשר זה, טוענים פרשנים פוליטיים כי המשך הלחצים הפנימיים הללו עשוי לגרור אחריו השלכות משמעותיות על החלטות ממשלת ישראל, כולל האפשרות לסיים את המלחמה או לשנות את האסטרטגיה שלה. הפרשן הפוליטי מוחמד ג'ראדאת [محمد جرادات] מציין, כי עמדתו של הרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ נגד החלטת הממשלה להדיח טייסים צבאיים, שחתמו על עצומה במחאה על המלחמה, חושפת את עומק המשבר הניצב בפני הממסד הצבאי הישראלי. חלוץ, שהיה אחד החותמים על העצומה, הדגיש כי לא ניתן להשתיק את 400,000 חיילי המילואים, וכי עומדת להם הזכות להביע את דעתם כחברים בחברה [הישראלית] לפני היותם חלק מהצבא. עמדה זו משקפת את ההתנגדות הגוברת למלחמה בתוך הממסד הצבאי, ומציבה אתגר קשה בפני הממשלה בשמירה על התמיכה הצבאית לאור המחאות הגוברות הללו. ג'ראדאת מוסיף, כי עצומות המחאה עליהן חתומים אנשי צבא וגמלאים רבים משקפות ירידה בהתמקדות בנושאים לאומיים מרכזיים, כמו סוגיית האסירים [החטופים], והפיכתם לנושא המצוי במחלוקת פנימית. שינוי זה מעמיק את הקרע הפוליטי והחברתי בתוך ישראל ומשפיע לרעה על מורל הצבא והחברה הישראלית. מנקודת מבטו, המשך המחאות הללו עשוי להחמיר את המשבר מעבר לחילוקי דעות פוליטיים גרידא, ולבשר על שסעים עמוקים בתוך הממסד הצבאי עצמו. מומחי ביטחון, כמו אריאל היימן [חוקר במכון למחקרי ביטחון לאומי - INSS], הזהירו כי טעות אחת בטיפול במחאות אלו עלולה לפגוע ביכולתו של הצבא ליישם את תוכניות הדרג המדיני, ולסכן את כל המערכת הצבאית. הפרשן הפוליטי אחמד עבד אל-רחמן [أحمد عبد الرحمن] סבור, כי הקריאה לסיום המלחמה התרחבה משמעותית בחברה הישראלית, וכוללת לא רק את משפחותיהם של האסירים [החטופים] הישראלים, אלא גם מגזרים רחבים של אנשי רוח, אמנים ואנשי אקדמיה. לאחרונה, כ-1,700 אנשי רוח ישראלים חתמו על עצומה הקוראת לסיום המלחמה נגד עזה, ומאות חיילים לשעבר ורופאים צבאיים חתמו על הודעות דומות. עבד אל-רחמן מוסיף כי מחאות אלו משקפות התנגדות עמוקה נגד התוקפנות הצבאית, במיוחד לנוכח המצב ההומניטרי המתדרדר בעזה והעלייה במספר הגדל של הקרבנות האזרחיים. עבד אל-רחמן מציין, כי משפחות האסירים [החטופים] הישראלים בעזה מייצגות את אחד הקולות העיקריים המתנגדים למלחמה, שכן הן מאמינות שהמשך הלחימה מסכן את חיי בני משפחתם [החטופים]. פעילות זו זכתה לתמיכה חזקה מחוגים ישראלים שונים, דבר המשקף את תחושת החרדה הגוברת בחברה מפני השלכות המלחמה המתמשכת. הפעילות העממית הזו הובילה את הממסד הצבאי לנקוט צעדים תקיפים יותר, ובראשם החלטתו של הרמטכ"ל אייל זמיר להדיח מפקדים ואנשי מילואים שחתמו על עצומות בדרישה לסיום המלחמה. צעד זה משקף את היקף השחיקה ביחסים בין הצבא לממשלה, במיוחד לאור האזהרות מפני מחסור חמור בכוחות קרביים. הקרע הפנימי בחברה הישראלית ניכר בבירור בפילוג בין שני פלגים מנוגדים: הראשון דורש להסלים המלחמה בכל מחיר, ומאמין כי פגיעה בפלשתינים עד לחיסול ההתנגדות היא הדרך היחידה להבטיח ביטחון לטווח ארוך. זרם זה, שנהנה מתמיכה משמעותית מצד הימין הישראלי, מאמין כי השגת "ניצחון צבאי" בעזה הכרחית כדי לשמר את דימוי [העוצמה] של המדינה בהתמודדות עם ההתנגדות הפלשתינית. הזרם השני מאמין, כי המשך ביצוע מעשי הטבח יוביל לפגיעה קשה ביותר בישראל במישורים הבינלאומי והמקומי. זרם זה קורא לנקוט צעדים פוליטיים לפתרון המשבר, וללחוץ על הממשלה למצוא פתרון מדיני שיבטיח את שחרורם של האסירים [החטופים] הישראלים, וימנע מהחברה הידרדרות כלכלית ומוסרית נוספת. אלה, המתנגדים [למלחמה], סבורים כי המשך המלחמה יעמיק את בידודה הבינלאומי של ישראל ויהפוך אותה לישות מנודה בפורומים בינלאומיים. שני הפרשנים מסכימים, כי הלחצים הפנימיים האלה צפויים להתעצם ככל שיחלוף הזמן, דבר שעשוי לאלץ את הממשלה לבצע הערכה מחדש של האסטרטגיה שלה בעזה. הנתונים מצביעים על כך שהחברה הישראלית נמצאת במצב של פילוג עמוק, דבר המשקף חולשה פנימית העשויה להוביל בסופו של דבר לשינויים בעמדה הפוליטית הרשמית. ייתכן שממשלת נתניהו לא תוכל להמשיך ולהתעלם מלחצים אלה לאורך זמן, במיוחד לאור התגברות המחאה הצבאית והעממית. למרות ניסיונותיה של ממשלת ישראל להפגין עמדה נחרצת כלפי המלחמה, המשך המחאות מבית עשוי לדרבן אותה לבחון מחדש את כדאיות המלחמה ויעדיה. בסופו של דבר, נראה כי הלחץ הציבורי והצבאי עשוי לאלץ את ההנהגה הישראלית לשקול דרכי פעולה מדיניות חלופיות שיבטיחו את סיום המלחמה, או לפחות לשנות את יעדיה כדי למצוא מוצא שיציל את כבודה במישורים הבינלאומי והמקומי. [סימוכין]