אדוני הרמטכ"ל,
בתקופה האחרונה, כמעט מדי יום, צה"ל, בהוראת הדרג המדיני, שולח מטוסים להפציץ אזורים ברצועת עזה במטרה לפגוע באנשי חמאס. חלקם מפקדים, אחרים זוטרים. סביבם חיים אזרחים, משפחות, ילדים, נשים, וגם גברים. אנשים שאין להם שום חלק במלחמה הזאת פרט לעובדה שהם גרים במקום הלא נכון, בזמן הלא נכון.
הטענה החוזרת על "סיכול ממוקד" נשחקה מזמן. הנזק ההיקפי הפך למרכזי, ההרס הכולל והסבל הרב, לא ניתן עוד לתיאור במילים. ואף על-פי כן, בכל פעם ש"מפקד בכיר" נהרג, נמצא תוך שעות או ימים מי שצומח תחתיו וממשיך את אותה הדרך. מחליף/תחליף. הרי אתם יודעים זאת היטב.
הנהגת מדינת ישראל יודעת בדיוק מהו חמאס. היא גם יודעת שכמעט מעולם, להוציא במקרים בודדים, היא לא הצליחה לחלץ בעצמה חטופים חיים מתוך עזה לא במבצע, לא בפשיטה ולא בשחרור נועז. גם הפעמים הבודדות שצה"ל כן הצליח, מתוך מאות, הן היוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל. (גלעד שליט, הדר גולדין, אורון שאול, אברה מנגיסטה, ועוד.)
ואז עולה שאלה פשוטה, נוקבת, שחייבת להישאל: האם יש גבול? האם יש קו אדום, מוסרי, ערכי, שאתה כרמטכ"ל לא תאפשר לחצות? ואם הדרג המדיני, נניח, בראשותו של בנימין נתניהו, יורה להטיל פצצת אטום על עזה, האם תציית? אני מניח מה תהיה תשובתך. אתה תאמר שזה מופרך. אבל האם באמת? האם זה כל כך רחוק מהמציאות שכבר עכשיו כולנו חיים בה?
והרי יימצאו מי שיבקשו לבצע. יהיו טייסים שירצו, יהיו חברי ממשלה שילחצו אולי אפילו בעצמם על הכפתור. דמיין, למשל, את איתמר בן-גביר, את בצלאל סמוטריץ', את אורית סטרוק, או את חברי הפאנל בערוץ 14 יושבים בכסאות הנווטים ומבקשים להיזכר לדראון או לתפארת, כל אחד לפי דרכו. גם זה, אבוי, כבר לא נשמע כל כך דמיוני.
ואתה הרמטכ"ל, מה תעשה? אני פונה אליך לא רק כקצין הבכיר ביותר, אלא כאדם. כאדם שיש בידו לעצור אסון מוסרי שאולי עוד ניתן למנוע. אנא ממך, אל תיתן לזה לקרות. אל תשכח שהעתיד עוד לפנינו. זכור, ה'לא' שלך אינו סירוב פקודה, אלא סירוב פקודה בעליל!