מאז שהמלחמה התחילה המחשבות טורפות את השינה של כל כך הרבה ישראלים. בחודשים הראשונים השינה הייתה קשה, המראות קשים. מאז זה השתפר, ועדיין אני מסתובב עם תרחישים בראש של מה היה קורה אילו הייתי מבין מוקדם יותר, יוצא מוקדם יותר ומגיע לבארי ולכפר עזה על הבוקר.
מפקדים וחיילים לא ישנים טוב מתוך דאגה למדינה ולעם ישראל. אימהות לא ישנות מתוך דאגה לבנים, אבות שואלים את עצמם מה יעשו אם זה יקרה, ואם היה נכון ללחוץ כל כך חזק שילכו לשירות קרבי.
שלושה חיילים שנפצעו בפיקודי מטרידים אותי בלילה, הפיגוע שלשום שבו נרצחה צאלה גז בגזרה שעליה הייתי אחראי בעבר מטריד אותי, בני משפחה וחברים שנמצאים עכשיו בחזית, משפחות שהתפרקו כי הבן נפל - כל כך הרבה סיבות לא להירדם עם מצפון נקי, אלא רק עם תחקיר אישי נוקב.
המלחמה מוציאה מאיתנו את הכי טוב שיש בחזית ואת הכי גרוע שיש בעורף. זה נובע מכך שאין מבוגר אחראי. אין גרוע יותר במלחמה הזאת ממה שקורה בשיח הפוליטי שלנו. בשנאת החינם. לא בעם, לא בסופר או במקומות העבודה, ובטח לא במילואים, ששם ישראל הכי יפה שיש - אלא בכל פעם שנוגעים בפוליטיקה. היעדר מנהיגות שמבינה מהו תפקידה ועד כמה חשוב האמון בעורף.
יש כללים שפיתחנו במדינה מאז הקמתה. כשהכללים האלה מופרים, יש תחושת התפרקות. הכלל הראשון הוא דווקא שלקרוא לרה"מ "בוגד" זה לא לגיטימי. זה הלקח האישי שלי מרצח רבין. כשזה קרה הייתי צעיר מכדי להילחם בזה ציבורית - אבל עכשיו אסור לשתוק. בנימין נתניהו צריך ללכת הביתה מאלף ואחת סיבות, כולל ההתייחסות שלו ושל דובריו לחלקים בעם. אבל עד שילך - הוא ראש הממשלה. איש לא יכול להתקרב לשיירה שלו, לתקוף אותו, לקרוא לו "בוגד" או לפעול באלימות. עברנו את זה בעבר, ואין שום הנחות או הסבר להיתר במציאות הנוכחית.
הכלל השני, הוא שמנהיג שרודף אחרי כבוד ולא אחרי אחריות מאבד את היכולת להוביל. אי-אפשר להופיע רק כשיש הצלחות במלחמה, וכשנופלים חיילים להסתתר כמו פחדן. למלחמה הזאת יש מחיר כבד, ואם אתה לא יכול להביט לכאב הזה בעיניים - לך הביתה עכשיו. לא סביר שנאום של אם שבנה שוחרר משבי חמאס הופך לחשבונאות כבוד. לא משנה אם נתניהו תקף אותה או דובריו. זה אותו הדבר כשהוא שותק.
הכלל השלישי בעיניי הוא שמשווקי הדיכוטומיה, שחור-לבן, תמיד טועים. בכל נושא ובכל זמן. גם בנושא החטופים. יש פה ויכוח רציני, אף צד לא רוצה במות החטופים. חמאס רואה בהם נכס, ולכן הוא יעשה הכל כדי להפעיל לחץ פסיכולוגי ולהשאיר אותם אצלו. מו"מ מוצלח נובע מלחץ צבאי מוצלח. הבעיה היא שלא עושים - לא את זה ולא את זה.
הכלל הרביעי הוא אמון במערכות. ב-7.10 צה"ל ושב"כ נכשלו, ואיתם מי שאחראי עליהם - הדרג המדיני. ללא ועדת חקירה, שנתניהו מונע בגופו, לא נדע עד כמה התקלות היו אדירות. מאז, אותן מערכות עשו דברים מופלאים: מבצע הביפרים, תמרון בעזה, סיכולים. כך גם השבוע בח'אן יונס. אין שום הישג בלתקוף את המערכות האלה ולקרוא להן "דיפ-סטייט". אין שום הישג או חתירה להכרעה ביצירת שנאה למערכות השלטון. יש רק פגיעה במדינה.