אין קדושים יותר מחיי אדם. קדוש גם מותו, ודאי מותם כתוצאה מטבח ורצח שלהם, אם בבתיהם בישראל ואם במנהרות חמאס בעזה. קדושת החיים והערך העליון שמייחסים להם בישראל - וטוב ונכון וראוי שכך - מחייבים את השבתם לא רק כמטרת המלחמה אלא כחלק בלתי נפרד מחובתה של המדינה כלפי אזרחיה באשר הם. חובה שעליה למלא ללא תנאי מזה ובכל תנאי מזה. כיבוד קדושת החובה הזו קודם לכל שיקול אחר, חשוב ככל שהיה וראוי להילקח בחשבון ככל שיהיה. ישראל חייבת לעשות כל מה שצריך, נדרש ואפשרי (הכל!) כדי להשיב את החטופים הכלואים במנהרות חמאס.
ישראל שתצא בעוד ימים אחדים, כצפוי, להמשך מלחמת הנקמה בחמאס תהיה ישראל שגם אם לא ויתרה על החטופים למעשה ויתרה עליהם להלכה. יציאתה למבצע המלחמתי העצים "מרכבות גדעון" יהיה הודאה רבתי בכניעה ללחצם של הגורמים הקיצוניים, המשיחיים והגזענים ביותר בממשלה שתשלח את החיילים - מי למותו, מי לפציעתו, מי לשביו (חלילה) ומי לנכות-נפשו עד אחרית ימיו, שיהיה בריא. ישראל ניצבת בפני צומת דרכים והיא יכולה לבחור - אם לחיים של מיצוי הסיכוי לרגיעה, לשגשוג ולרווחה או לחיים על חוד החרב, כשהיא שסועה, פצועה וקרועה כפי שלא הייתה מימיה.
מה נגיד לאימהות הלוחמים - תדע כל אם עברייה שבגיוסה את בנה לצבא היא מפקידה את היקר לה מכל על קרן הצבי? שהיא דנה אותו לעתיד לא ודאי עד אימה? שהיא מסכנת את חייו? אפשר לעצור. צריך לעצור. תמיד ניתן יהיה לחזור ללחימה אם הנסיבות יצדיקו ואף יחייבו את המשך הלחימה. זה לא המצב כיום. מוזר ומקומם ככל שזה יישמע וייקרא - ישראל מסרבת לנצל את חלון ההזדמנויות הגדול והרחב שפתח בפניה נשיא ארצות הברית ומעדיפה להסתגר ולהתבצר בצדקתה, ביצר הנקמה הבוער בקרב מנהיגיה הלא-שקולים. פניה של ישראל למלחמה. זה נורא.