מי לא מכיר את המנהג של אכילת מאכלי חלב ודבש בחג השבועות? לראשונה, נזכר מנהג זה בספרות הרבנית באשכנז ובצרפת במאות ה-13 וה-14. כך כותב ר' אהרון מלוניל בחיבורו ארחות חיים (חלק א' סדר תפילות הפסח ושאר המועדים אות י"ג): "ונהגו לאכול דבש וחלב ביום ראשון (של שבועות) מפני שנמשלה התורה לדבש וחלב, כמו שנאמר בשיר השירים (פר' ד', י"א), 'דבש וחלב תחת לשונך'". מובא בשמו של הראי"ה קוק מי שהיה רבה הראשי של ארץ ישראל, שחלב ודבש הם שני מאכלים הבאים מדבר טמא. הדבש נוצר מדבורים שהם שרץ הטומאה, והדבש נוצר מדם האסור לאכילה. דווקא מפני שהם התהפכו מטומאה לטהרה טעמם מיוחד, דבר הרומז לתיקונו של העולם. ואכן זוהי סגולתה של התורה שמתקנת את הצדדים הרעים שבעולם ומתבלת את היצר הרע והופכת אותו לטוב. זוהי גם סגולתה של ארץ ישראל, ועל -כן היא נקראת "ארץ זבת חלב ודבש". מצאנו מנהגים נוספים לאכילת מאכלי חלב בחג השבועות. בספר המנהגים לר"א טירנא כתב: "בשבועות אוכלים חלב, זכר ורמז לטעמי תורה שנאמר: "מנחה חדשה לה' בשבועותיכם" ראשי תיבות 'מחלב'. בהמשך מובא: "וצריך לאכול גם בשר, כי אין שמחה בלא בשר". על-פי הזוהר הקדוש כל אחד מ-365 הימים בשנה מקביל לאחת משס"ה מצוות לא תעשה שבתורה. איזו מצווה מקבילה לשבועות? התורה אומרת: "ראשית ביכורי אדמתך תביא בית ה' אלוקיך, לא תבשל גדי בחלב אימו". מכיוון שהיום הראשון להבאת הביכורים הוא שבועות, חציו השני של הפסוק - הימנעות מאכילת בשר בחלב - הוא מצוות ה"לא תעשה" המקבילה לחג השבועות. לכן בשבועות אנו אוכלים שתי סעודות, האחת חלבית והשנייה בשרית, ונזהרים לא לערבב בין השניים, ובכך מקיימים את מצווה זו. בספר "אורחות רבינו" מובא, שהסטייפלר זצ"ל אכל בליל שבועות סעודה חלבית ובבוקר סעודה בשרית. בשו"ת "שם משמעון" מובא שבהיות והתורה ניתנה בשבת, היו ישראל צריכים לעשות קידושא רבה של יום השבת על היין. אבל מאחר שיצאו אז מגדר נוכרי ונכנסו לכלל ישראל, היו היינות שלהם בגדר דין נוכרי, ולא היה ראוי לקדש עליהם, ואם כן, היו צריכים לקדש על חלב שהוא מרווה ומשכר ודומה ליין. ולזכר זה אנו אוכלים מאכלי חלב בשבועות. בספר "בני יששכר": "מנהג אבותינו תורה היא לאכול מאכלי חלב בחג השבועות, מהטעם שחלב רומז על חסד גוון לבן, והנה 'להגיד בבוקר חסדך' (תהילים צ"ב, ג') ראשי תיבות חלב".

חלב בגימטריה

מובא בשמו של רבי שמשון מאוסטרפולי טעם מעניין לאכילת חלב בשבועות. כידוע להר סיני היו שמונה שמות ואחד מהם גבנונים, מלשון נקי כגבינה. על כן אוכלין גבינה בשבועות, כי אז קבלו את התורה על הר ששמו כן. רבי צדוק הכהן מלובלין מביא בספר רסיסי לילה שהמנהג לאכול מאכלי חלב הוא דוגמת מנהג מאכלי חלב במתן תורה...כי את החלב יונקים משדי האם, ועיקר קבלת התורה הוא להכיר את נותן התורה שממנו יונק הכול. ביום ו' בסיוון הוא גם יום ההצלה של משה רבינו מגזרת פרעה. מכיוון שבסיפור ההצלה ביום זה מעורב חלב (סירובו לינוק חלב מאישה מצריה והתעקשותו לינוק חלב רק מאישה עברייה) נהגו ביום זה לאכול מוצרי חלב. חובבי הגימטריות מצאו שהגימטרייה של המילה 'חלב' היא 40. אנחנו אוכלים מאכלי חלב בשבועות לזכר 40 הימים שבהם שהה משה על הר סיני ולמד את כל התורה כולה. יצוין, כי לערכו המספרי של חלב, 40, יש משמעות נוספת והיא ארבעים הדורות שחלפו ממשה שהעלה את התורה על הכתב, עד לדורו של רבינא ורב אשי שכתבו את המהדורה הסופית של התורה שבעל פה - התלמוד. האות המקבילה למספר 40 היא מ'. באות זו מתחיל התלמוד ומסתיים. כאשר עם ישראל קבל את התורה בהר סיני, היא כללה הנחיות מיוחדות כיצד לשחוט ולהכשיר את הבשר לאכילה. עד אז, לא נהגו בני ישראל על-פי הלכות אלו. ולכן, כל הבשר שלהם יחד עם סירי הבישול הפך מרגע קבלת התורה ללא כשר. האפשרות היחידה שנותרה להם הייתה לאכול מאכלי חלב. בספר המטעמים: "איתא בשו"ע (יו"ד רמ"ו) כי יש לעשות סעודה בכול גמר מצווה, ואסרו חג הוא סעודת גמר מצוות יום טוב, ואם כן צריכין לעשות סעודה בגמר ספירת העומר וא"א לעשות סעודה בבשר, כי אינו ניכר שהיא נעשית לשם כך רק לכבוד יום טוב, ועל כן עושין סעודה ממאכלי חלב". במהלך הזמן מצאתי טעמים נוספים לאכילת מאכלי חלב, ולכן השתדלתי להביא את הטעמים שנראו לי. לסיכום, יש לראות שבתקופת המשכן והמקדש חג השבועות היה חגם של עם ישראל. חג שבו התחילה מצוות הביכורים שהונהגה רק בארץ, והביכורים עצמם לא הובאו אלא משבעת המינים. ומביאי הביכורים היו מודים לה' על מתנת הארץ בפסוקים שאמרו "ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש" (דברים כ"ו, ט'). לאחר החורבן בטלה מצוות הבאת הביכורים ומעמדה וחשיבותה פחתה בחג. אי-לכך ראוי לתת ביטוי למעלתה ושבחה של ארץ ישראל ולקיים בשבועות זכר מסוים לביכורים וזאת באמצעות מאכלי חלב ודבש.