חמש שנים, בערך, שאני כותב על השמאל המתאבד. חמש שנים שאני מנסה, ללא הרף, להסביר לרבים וטובים ועקשנים, מה המשמעות של שמאל מתאבד. אלא שכמו לוויתנים. יש המעדיפים להסחף שוב ושוב ושוב אל החוף, מעדיפים להתנצח, להתנגח, להתרתח - במקום להקשיב ולהפנים ולקיים דיון מקצועי וענייני בעולמות התודעה והריאל פוליטיק. אין עקומת למידה, יש רק צדקנות. טהרנות. "אבל ביבי". "אבל גנץ". אבל אבל אבל.
השמאל המתאבד הוא לא תופעה ישראלית בלבד. מדובר בתופעה בינלאומית. הגדרתי אותה במילה הקשה "מתאבד" על-מנת לחדד את המשמעות של הפגיעה הפוליטית והציבורית. אבל במקום לנהל דיון, ללמוד משהו, להסיק מסקנות - יש המעדיפים, כרגיל, לתקוף על "סגנון". לי זה לא כל כך מזיז. אני איש מתון. מרכז שפוי. דמוקרט וליברל עם נטיות ימניות בתחום המדיני-ביטחוני. אבל ענייני. לפחות משתדל. לא משהו מיוחד, הייתי אומר, אבל בטח עדיף על חברי כת הביביזם או הפרוגרסיבים המטורללים.
בכל מקרה, מה שיאיר גולן, שהוא איש ראוי ביותר בעיניי, עשה היום - זה שמאל מתאבד. ההתבטאות הזו, האומללה, היא הביטוי המושלם לחוסר מחשבה וחשיבה לגבי ההשלכות. יצירת פרובוקציה ודיון ציבורי אינם מספיקים. זו לא אסטרטגיה. זו טקטיקה. כל אחד יכול לומר משהו מזעזע כדי שידברו עליו. יאיר גולן הוא לא דודי אמסלם, ואין סיבה שיהיה כמוהו. האלקטורט שלו שונה, הקהל שלו שונה. אמסלם מסית ומפיץ רעל ושנאה כי הקהל שלו אחר. הוא חי מהמופעים המגעילים האלה.
המחנה הליברלי צריך למשוך עוד קהלים, לא לגדר את אלה שקיימים. הוא צריך לחשוב הרבה יותר על הצד השני. למה? בגלל המגמות. בגלל המאבק. בגלל מה שעומד על הפרק. כשבאמצע מלחמה אתה קורא לחיילי צה"ל רוצחי תינוקות - אתה מאבד קהלים. אתה מבודד את עצמך. אתה פוגע במחנה כולו. למה? כי התודעה עדיין מעוצבת לשמאל-ימין, והמאבק כעת הוא לגבש את המחנה השפוי. במצב שאנחנו נמצאים בו, אחרי הטבח באוקטובר, הציבור במקום אחר. אנחנו במלחמה. לקרוא לחיילים רוצחים, מתוך הבית, זה להתאבד. זה השמאל המתאבד.