אני, שעד זה מכבר חשתי בך כמהגר; אני, יליד ההר, שהגעתי לעמק עם נישואיי - רק לאחרונה העזתי ללחוש "עמק שלי" בשפתיים סדוקות מאהבה מאוחרת. שלושה עשורים וחצי נשמתי את אווירך, עמק, שרק כיום מעז לכנותו "עמקה שלי", כמה מכאיב, כמה מצער לגלות שאהבתי אינה יכולה להיות רק שבח ליופייך, כי העמק הזה, שהוא לא רק עמק השווה אלא העמק הכי שווה, הוכתם אמש.
אתמול, במוצאי שבת ארורה, בצומת עין הנצי"ב, שם קראנו לשחרור הנשמות החטופות, בקעו צפירות שנאה מתריסות. קולות רקובים של "רק ביבי" נישאו שוב, כצל כבד המרחף מעלינו. זה מוכר, זה צפוי, אבל אתמול נחצה קו אדום, קו של דם שאני מתפלל בכל נימי נפשי שלא יהיה אמיתי. ראיתי זאת במו עיני, נהג שטוף שנאה ירק בפניה של אישה יקרה, עמוד תווך של קהילה, חברה בקיבוץ הסמוך. אני זועק את עלבונה, אבל קולי חלש, רועד, יודע שזעקה פשוטה לא תספיק למחות את החרפה.
אבל זה לא היה הסוף, לא הסוף המר הזה. רגע לפני שירת 'התקווה', רגע לפני שהלבבות המיוסרים שלנו ניסו להתאחד בשירת ההמנון הלאומי, בקעו צפירות חדות כסכינים, ארסיות כמו הכשת נחש. ואז, בקול רם, מלא רעל, נשמעה המילה המבזה מכל - "שרמוטות". האם אנו מבינים לאיזה תהום חשוכה של שנאה אנחנו מידרדרים? האם אנו תופסים עד כמה עלובה, חלולה, עד כמה חסרת אונים היא הקריאה לאחדות, קריאה כה נואשת וכה נחוצה? האם אנו עיוורים למניפולציה הזולה של "יחד ננצח", כשהיחד הזה נרמס ברגל גסה של שנאה עיוורת?
ואותם חיילים צעירים, שעוד מעט יישלחו אל התופת בעזה לסכן את חייהם - האם אנו מבינים את גודל האימה שאוחזת בהם? וההורים, ליבם נקרע מדאגה מייסרת, מי יכול לא לראות אותם בעיני רוחו כשהם כוססים את ציפורני אצבעותיהם עד זוב בלילות טרופי שינה-לא-שינה? לאן נוליך את הבושה הזו? מה יהיה על המקום הזה, על העמק היפהפה שלי שהפך לעמק של שנאה, לעמק שבו נרמסות הנשמות? לבכות לך, עמק יפה שלי, עמק שלי שחור משנאה. לבכות על האובדן, על הכתם שלא יירד לעולם.