אוי קוסטה-ריקה, קוסטה-ריקה. כמה שאת רחוקה. כמה שאת יפה ושקטה. "אין בולדוזר של התמ"א בבית ליד, אין פקק באיילון, לא מקללים אותי בעבודה או בסופר, וכשיש צליל שאגה רם שמפלח את הדממה, הוא של קוף ולא של אזעקה... פכפוך מי הנהר, קריאת הקרפדה וציוץ אלפי ציפורים"...
התיאור הפסטורלי הזה אינו לקוח ממדור המלצות בעיתון על טיול נופש בארץ אקזוטית רחוקה, אלא מעמוד הדעות של הארץ. הכותבת היא רופאת שיניים, ד"ר מיכל פלדון, שמספרת בפתח המאמר: "לפני כחודש ברחנו לחו"ל, אני, בן זוגי ושני ילדי. הוצאתי את הילדים מבית-הספר, קניתי כרטיס לכיוון אחד, ארזנו ארבעה טרולי בלי מזוודה, וברחנו"... ממה ברחו? - "ברחתי מרצח עם", כלשון כותרת מאמרה שנשלח ממרחקים ומופיע בראש העמוד.
ירדה עם משפחתה מן הארץ, או רק יצאה "לטיול ממושך לשאוף אוויר" (מה שלא נאמר בעדותה) - אין זה משנה. ישראל היפה, חלום הגשמת הדורות, אשר הסבא הדגול שלה, ד"ר בנימין אליאב-לובוצקי ז"ל, תרם להגשמתו, אינה עוד ביתה. לפחות באופן זמני, אך מתריס.
"ככל שהתארכה המלחמה הזאת, היה ברור כשמש שלא אוכל להמשיך את חיי בישראל. שגרת המלחמה על כל זוועותיה כרסמה בכל נימי נפשי. אני מתעוררת בבוקר והולכת לישון עם תמונות של ילדים רעבים, גוססים או מתים". ועוד: "אני רק שואפת להפסיק להיות חלק מרצח של עם אחר, להפסיק לראות מוות לנגד עיני ולבחור בחיים" - היא מתרצת את בריחתה.
הכל טוב ויפה, אך מדוע החליטה רופאת השיניים "לצייץ" את דבר ירידתה עם בעלה ושני ילדיה ולהטיח בנו, עשרה מיליון האומללים הנשארים, כתב אישום מזוויע, גובל בעלילת דם, ועוד בעיתון שבכל יום גורם נזק לתדמית ישראל?
אין היא אישה בורחת מבשורה, היא אישה בורחת מהאמת, מהאסון שהמיט ארגון הטרור חמאס עלינו ועל שני מיליוני נתיניו. היא אינה בורחת לעזה, כדי לטפל שם בילדים המסכנים, המתחנכים להיות רוצחי יהודים בעתיד. האגואיזם האנטי-ציוני שלה מבריח אותה אל מקום בו ישנם ציוצי ציפורים ופכפוך מי נהר... מנסה להתנצל ולעורר את קנאת קוראיה. בעצם בורחת מן העם היהודי, מבני עמה שבציון, מן היחד הישראלי - ואלמלא הכריזה על כך בקול תרועה רמה, לא היינו שמים לב לכך.
ההרג בעזה הוא אך ורק באחריות ארגון הטרור הרצחני חמאס, שביצע את אחד הפשעים הגדולים בהיסטוריה, ב-7 באוקטובר, כדברי הנשיא טראמפ בכבודו ובעצמו. 1,200 ישראלים נרצחים, נאנסים, נטבחים, נשרפים - וכי מה חשבה לה הכותבת, שנשב בחיבוק ידיים ולא נשמיד את שלטון הדמים הזה, שאחראי, הוא והוא בלבד, גם למות אלפים מבני עמו האומללים?
וכי מישהו שם כואב את מות הילדים החפים מפשע? מישהו שם חושב להפסיק את מסע המוות וההרס? לשחרר את 58 הישראלים החטופים בידיו? רק אנחנו כואבים את ההרג הבלתי נמנע הזה, של ערבים פלשתינים, שבשביל החמאס, מקדש המוות, משמשים כמגן אנושי, קורבנות שאין סופרים אותם.
מיכל פלדון איננה יחידה מתוכנו, מכתימי שם ישראל, לדאבוננו. ישנם עוד כמה יפי-נפש כמוה, שמרחוק מטיפים לנו מוסר. סולידרים עם אויבינו. כזהו היורד פרופ' עמר ברטוב, בנו של הסופר חנוך ברטוב ז"ל. הלה מוציא דרך קבע את דיבת עמו, מפרסם מאמרים על "הפשעים שמבצעת ישראל מן הסוג שביצעו הנאצים", כדבריו האוטו-אנטישמיים. מבכה במאמר הסתה חריף, שפירסם זה עתה בעיתון אינטרנטי "הזמן הזה", את "מחיקת קיומם התרבותי והפיזי של הפלשתינים בעזה".
ברטוב אינו מתנצל על נטישת ביתו בעין-החורש ובארץ-ישראל, חי בקרב שונאינו, שופך דלק על מדורת ביקורתם המזוויעה שלא לומר שנאתם. הלה כבר לא ישוב להתגורר במדינה שאותה הוא מתעב יותר מאשר את אויביה. לעומתו, ייתכן כי משפחת פלדון עוד תשוב. כך גם הרבה אקדמאים, שעשו ניסיון לחיות בחו"ל, לעשות הון, והבינו בסופו של דבר שאין יפה וטובה כמו ישראל עבורם ועבור ילדיהם. אני מכיר כמה מקרים כאלה של "חוזרים בתשובה".
אם אכן משפחת פלדון תארוז שוב את הטרולים ותעלה על המטוס בחזרה ארצה, אני מצפה ממיכל לדבר אחד: בשובך אל ארצך, אל מולדתך, אל שפתך, ספרי על חרטתך במעבר (הזמני?) לקוסטה-ריקה, כמה טעית בהתנכרות לישראל באמתלות הזויות. ישראל מוקפת בעיות מבית ומחוץ, יכלה אומנם להתנהל טוב יותר, אך נאבקת על קיומה. מדינתם האחת והיחידה - והנפלאה - של בני העם היהודי. גם בארצנו - אם שכחת - מחכים לך ציוצי אלפי ציפורים.