האם סיכון חיילים בעזה מוצדק? קריאה נואשת לחשבון נפש
ההנחה של צה"ל, לפיה "כל הבתים בעזה ממולכדים", מעלה שאלה קריטית וכואבת: מדוע אנו ממשיכים לסכן את חיילינו בכניסה לבתים אלו? זאת, אף שישנם אמצעי גישוש ואיתור כמו כלבים ורחפנים. קריסת הקומה הרביעית על הלוחם סמ"ר דנילו מקנו ז"ל בליל ה-20.5.2025 היא עדות מצמררת לחוסר התוחלת ולסיכון המיותר.
נאמר לנו, הציבור, כי חטיבות וגדודי החמאס פורקו, וכי לא עומד מול צה"ל כוח סדיר המהווה איום צבאי ממשי. כיום, אנו עוסקים ברדיפה סיזיפית אחרי לוחמי גרילה המתחבאים במנהרות, צצים לעקוץ ונעלמים. רדיפה זו לא רק שאינה מועילה, אלא גובה מחיר יקר וכואב בחיי חיילינו. הפקודה לצאת לקרב, כאשר אין אפשרות ממשית לניצחון מוחלט, מעוררת שאלות קשות וחריפות לגבי הצדקתה.
חיי החטופים מול התבצרות פוליטית
באותה נשימה, קריאות הציבור לשחרור החטופים - משימה שהיא הדחופה, הקריטית, האנושית והנואשת ביותר - נתקלות בסירוב עיקש של ראש הממשלה להסכים למתווה שיוציאם בוודאות. כל ניסיון להניא אותו מהתבצרותו נידון לכישלון.
בימים אלה, שבהם מצטברות עדויות מצמררות על תנאי השבי המחרידים של החטופים החיים (כפי שעולה, לדוגמה, מעדותו של מתן צנגאוקר), אין עוד ספק כי במנהרות התופת של חמאס מתרחש אסון הומניטרי מזעזע. כל אזרח מצפוני נדרש לצאת לרחובות, להרעיש, להרעיד ולזעזע את המדינה. זה המעט הנדרש, המצופה וההכרחי. הכאב והצער בלתי נסבלים, ונראה שאפילו הפגנה של מיליון אזרחים לא תגרום לראש הממשלה לחדול מסירובו הנורא. אך אין לנו עוד מה להפסיד, למעט חייהם של שארית החטופים, שנותרו בידי שוביהם.
קריאה למחאה: הגנה על חיי החיילים והחטופים
לפי שעה, חייבת להתחולל מחאה המונית גם נגד המשך סיכון חיי החיילים במלחמה שראש הממשלה אינו רואה לה קץ. אימהות ואבות לחיילים הלוחמים בעזה, סבים וסבתות, נשותיהם ובנות זוגם - כולם צריכים לדרוש מראש הממשלה להפסיק להקריב את ילדיהם על המזבח הפוליטי, ולהפסיק להפקירם לגורלם.