זוהי פנייה לחבריי מהשמאל הציוני. תמרור עצור חזק בתוך הכאוס כדי לייצר תקווה במקום הזה. אם הכוחות הציוניים במדינת ישראל לא ישתפו פעולה, לא נצליח לשקם את המדינה. ב-7.10, כשהממשלה נעלמה, מי שהציל את המדינה היו אנשי ימין ושמאל שקפצו מהבתים למען המולדת.
המתקפה של חמאס עצרה את המלחמות הפנימיות. נוצרה בבת-אחת צלילות הדעת לגבי מי אנחנו ומי האויב. הפוליטיקה השתתקה. מומחי הטיקטוק בממשלה הסתתרו בבונקרים, והמנהיגות צמחה אצלנו, אצל מי שקם ויצא להילחם. הייתה בתופעה המטורפת הזו תקווה עצומה בתוך כאוס נוראי.
עבר זמן רב, המלחמה נמשכת, והוויכוח הפוליטי חזר מהר. הממשלה המשיכה להתעלם מתפקידה לקבל אחריות. בורחת מאחריות על מה שקרה אז ובורחת מאחריות להוביל, להגדיל את הצבא, לייצר ועדת חקירה ולחזק את האמון. מנגד, שנאה תהומית כלפי הממשלה עד בלבול מערכות. כך בדיוק יאיר גולן, שאמנם נלחם ב-7.10, אך חצה קו אדום בעלילות דם על מה שאנחנו עושים בעזה.
המילים שלו היו נוראיות בעיקר משום שהוא יודע את האמת. הוא היה שם, וראה במו עיניו איזה מאמץ עושים כדי לא לפגוע באזרחים. ולא, כשאומרים שאנחנו הורגים תינוקות כתחביב - זו לא ביקורת על התבטאויות שרי ממשלה, זו מתקפה עלינו, על מי שנמצא שם. העובדה שזו הפכה להיות "אמירה אמיצה" היא בדיוק הסכנה בדברים. עיוות רטורי נוראי שהפך לאידיאולוגיה.
אני מבין את מי שכועס על הממשלה. גם בעיניי היא איומה, ומבחינתי הם היו צריכים ללכת הביתה מזמן. כל נאום של בנימין נתניהו מעיד עד כמה הוא מנותק לחלוטין ובורח מאחריות. אבל נתניהו הוא לא תירוץ לכך שמתפתחת פה תופעה שבה כעס על הממשלה מתורגם לכעס על המדינה. כעס על מי שנלחם למען המדינה. כאילו אם לא שורפים את המועדון זה לא יעבוד.
זה לא רק גולן, אלא מגמה כוללת: הערות על כך שמי שמתגייס למילואים עוזר לנתניהו, שאם אתה בעד הפעלת לחץ צבאי אתה ביביסט או נגד שחרור החטופים, קריאות "אוכלי מוות" לציונות הדתית שממלאת את השורות בחזית ומשלמת מחיר כבד, קריאות לסרבנות וטענות על פשעי מלחמה. כך נראה תהליך של שריפת גשרים.
אין צורך להסביר לי כמה טלי גוטליב ויצחק קרעי מתבטאים בצורה נוראית. איך ברגע שמסתיים פיגוע, כל מה שעושים ואטורי ואליהו הוא לחפש על מי להפיל אשמה בתוך הבית. או כמה איום זה כשתוקפים מפגינים, משפחות של חטופים ואת השב"כ. אני עוסק בכאוס המנהיגותי כל הזמן. אני רק לא מצליח להבין איך הגדלת הכאוס הזה תתרום לנו במשהו.
מה היעד של הקריאות האלה? שכולנו נשבות? לא נלך למילואים? שנגיד אם אין הנהגה אז אין מדינה? שנחשוב שאנחנו פושעי מלחמה? שהמדינה תתפרק? איך בדיוק זה יעזור? להפך. התפקיד של מי שרוצה הנהגה ראויה הוא לגלות אחריות. להחליף את הממשלה בכל מקום שהיא לא נמצאת. בשיפוץ בתים, בהובלה, בחזית שאליה היא לא מגייסת חיילים מפחדנות, במערכת הפוליטית. להוביל מחאות לשוויון בנטל, פעילויות שטח, ולעלות על מדים כשקוראים לך. אנחנו עושים זאת למען המדינה, לא למען הממשלה.
תמיד היו גורמים אנטי-ציוניים בקצה השמאל, וכן יש גם כאלה בימין. מה שמסוכן הוא שהשמאל הציוני הופך לכזה. במקום לזהות איפה האויב ואיפה היריב הפוליטי, הכל מתערבב. לא רואים בעיניים. חלק מתומכי גולן הסבירו את התמיכה באמירה הנוראית שלו בכך שלא מתנצלים ולא ממלכתיים יותר, כי גם נתניהו ככה. צר לי, זה לא תירוץ ולא הסבר.
וכן, נהרגים אזרחים וילדים בעזה. איש לא עושה זאת במתכוון. חמאס אחראי לכך, הוא משתמש בהם כמגן אנושי. אם מישהו רוצה לדעת מה האמת, שישאל את יאיר גולן בארבע עיניים. זו לא אגרסיביות מרשימה לתקוף את המלחמה. זה לא "מראה להם" פוליטית, זו ירייה ברגל.
למרות האשליות, אם לא תהיה קואליציה של המפלגות הציוניות אחרי הבחירות, אנחנו ניתקע באותו מקום, ללא יכולת לקדם כלום. אנחנו חייבים מנהיגות ששמה את ריפוי החברה הישראלית כיעד. הפוך מ"החושים הפוליטיים" של יאיר גולן ליצור חיכוך ואויבים פוליטיים.
יש המון אנשי ימין במדינת ישראל כמוני שלא קוראים לשמאל בוגדים, לא שונאים אותם, מנסים לחבר. כן, כמו במילואים. לא תומכים בממשלה אלא רוצים שתוחלף ומהר. רוצים לתקן את המדינה, רוצים שהחטופים יחזרו ושחמאס יושמד. איך אפשר להגיע לשם כשאנחנו הופכים לאויבים?