המציאות לא עזרה: חלק מהמהגרים – במיוחד מאירלנד, איטליה ויהדות מזרח אירופה – התגלגלו גם לעולם הפשע. מאפיות נולדו בלואר איסט סייד, הברונקס ודרום פילדלפיה. תעשיית זנות יהודית מפותחת בלואר איסט סייד של מנהטן. "עבריינות אתנית" הפכה תירוץ מושלם לחקיקה מגבילה. העיתונות דחפה לכך: "גנגסטרים יהודים", "אנרכיסטים איטלקים", "שיכורים אירים". זה לא משנה שהרוב היו פועלים עניים – הדימוי הציבורי קבע.

ואז באה מלחמת העולם הראשונה, והחשש מקומוניזם הפך את הכל לנפיץ. ב-1924, הקונגרס האמריקני מעביר את Immigration Act. לפי החוק, ההגירה תוגבל לפי מפקד האוכלוסין של 1890 – כלומר, לפני שרוב המהגרים החדשים הגיעו. מכסות נמוכות ליהודים, רוסים, איטלקים, יפנים. כמעט אפס הגירה מאסיה.צהחוק לא רק ביטא גזענות – הוא שימר אותה. העדפה לצפון אירופים פרוטסטנטים, הדרה של קתולים ויהודים. כך ארה"ב קיבעה הרכב אתני רצוי על חשבון "האחרים". מאות אלפי יהודים שהיו בדרך – נחסמו. המשמעות: ניצולי פוגרומים ברוסיה, פולין ורומניה – נשארו מאחור. חלקם מצאו מקלט אחר: בארץ ישראל. דווקא אז, הציונות זוכה לדחיפה היסטורית: חוקי ההגירה של ארה"ב גרמו לכך שיותר יהודים פונים לעלייה לארץ ישראל. העלייה הרביעית (1924–1929) מביאה עשרות אלפים ממזרח אירופה, והעלייה החמישית (1929–1939) מביאה מאות אלפים ממדינות דוגמת גרמניה, אוסטריה, צ'כוסלבקיה ומרכז אירופה.

העולים מגיעים ממעמד בינוני, עם מסורת ציונית, אידיאולוגית ועסקית. הם מקימים את תל אביב הקטנה, שכונות בירושלים, חיפה, הרצליה. עיצוב היישוב היהודי מושפע ישירות מחוק אמריקני. למעשה עם ישראל חב חוב עצום לחוק הזה, שבלעדיו, ככל הנראה, רובם של העולים היו ממשיכים להגר לגולדן-מדינה. אבל בארה"ב, ההשלכות קשות: משפחות נקרעות, יהודים שנשארו באירופה נספים בשואה. ב־1939, ארה"ב מסרבת לקלוט את אוניית הפליטים "סנט לואיס" – רבים מנוסעיה נרצחו. בשנות ה־30 וה־40 נעשים ניסיונות לתקן, אך החוק ממשיך להגביל. גל של אנטישמיות נאצית שוטף את גרמניה והמאפיה היהודית מנסה להתמודד נגד התנועה הנאצית הלאומנית המקומית. רק בשנת 1965, תחת הנשיא ג'ונסון, החוק מבוטל. עקרונותיו נעלמים מהספר - אך לא מהמדיניות בפועל. מה קרה ב־1965? חוק Hart–Celler מחליף את שיטת המכסות. הנשיא ג'ונסון חותם על חוק ההגירה, כאשר פסל החירות מאחוריו, כאשר עיקרי החוק מתקנים את זה של 1924.אין יותר אפליה לפי מוצא. יש העדפה לבני משפחה וכישורים מקצועיים. אבל המערכת נותרה קשה, ביורוקרטית ומפלה. ב-1965 ביטל חוק Hart–Celler את שיטת המכסות לפי מוצא לאומי והנהיג מערכת מבוססת קשרי משפחה וכישורים. מאז נוצרו ארבע קטגוריות מרכזיות: איחוד משפחות, ויזות משקיע (EB-5), ויזות עבודה (H-1B), והגרלה למדינות בתת-ייצוג.

המערכת הפכה מורכבת ורוויה באתגרים משפטיים וביורוקרטיים. ויזות עבודה מוגבלות במספרן, ויזות משקיע מחייבות הון משמעותי, והגרלות זמינות רק למיעוט. בפועל, הדרישה להגירה חוקית גבוהה מההיצע, וזרמים בלתי חוקיים גברו, בעיקר דרך הגבול עם מקסיקו. בעוד שמספר המהגרים הבלתי חוקיים נמנה בעשרות מיליונים בשנים האחרונות, מתקיים במקביל דיון ציבורי נרחב, מצד אחד המבקש לבנות חומה למניעת מעבר לא חוקי ומאידך הקריאה לביטולה של ICE (משטרת ההגירה) ולביטול מעצרי הגירה מנהליים. במקביל, מדינות דרום כמו טקסס ואריזונה דיווחו על עומס עצום במעברי הגבול. ובמהלך נשיאותו של ביידן החלו במבצע "רילוקיישן" של מהגרים למרכזי הערים שהכריזו על עצמם כ-"ערי מקלט" בתגובה למדינות האגרסיבית של טראמפ 1.0 כנגד הגירה לא חוקית. העומס על הערים הללו, גרם לקריסת השירות ציבורי. טראמפ 2.0 החל גירוש המוני במודל של הנשיא אייזנהאור מ-1954 – מבצע “Wetback” – במהלכו גורשו מעל מיליון מהגרים לא חוקיים תוך חודשים. כיום, זהו מודל שנוי במחלוקת, אך שימש השראה ליוזמות עדכניות. ב-2025, ממשל טראמפ הציג מחדש את Alien Enemies Act מ-1798 ככלי לגירוש קולקטיבי של אזרחי ונצואלה ללא הליך משפטי, לאחר שהכריז על מצב חירום כי ארה"ב נמצאת תחת פלישה. המהלך עורר ערעור משפטי בשל פגיעה בזכויות חוקתיות ובהיעדר ביקורת פרטנית. החודש, קבע בית המשפט העליון (בפסיקה זמנית) שהשימוש בחוק זה לגירוש קולקטיבי נחסם. הנימוק: החוק אינו עוקף ביקורת שיפוטית, ויש להבחין בין סמכות חירום לבין שלילת הליך הוגן. ההחלטה מחזירה את המאבק לערכאות נמוכות, אך היא מהווה ציון דרך חשוב ביחסי הכוחות בין הרשות המבצעת למערכת החוק – ובדיון על הגירה, זכויות פרט וריבונות מדינה. אייטם ארוך לציון 101 שנים לחקיקה שתהיה השבוע, עשיתי אתמול ב-100fm בנושא עם יורם מוקדי. אם אהבתם את התוכן שאני יוצר ואתם מעוניינים לתמוך, אתם מוזמנים לבוא ולפגוש אותי ביריד הסופרים בשישבת הבא.