שאלה שמלווה את הדיון הציבורי בישראל זה עשורים נוגעת למערכת היחסים בין ביטחון למוסר: האם שיקולים ביטחוניים מנותקים מערכי מוסר כאשר מדובר בסוגיות מדיניות, ובעיקר בסוגיה הפלשתינית? האם יש הצדקה מוסרית להפרדת השיח הביטחוני מהשיח המוסרי, או שמא מדובר באשליה מסוכנת?
הפלשתינים, לפחות על-פי רבים מנציגיהם ועמדותיהם ההיסטוריות, שוללים את ההפרדה הזו. מבחינתם, מוסר, כוח ומדיניות שזורים זה בזה. הפעלת כוח אינה נפרדת מהשיקול המוסרי, אלא מתהווה בתוכו - ולכן פעולות צבאיות, גירוש, שלילת זכויות, או דיכוי פוליטי, לעולם לא יוכלו להתקבל כלגיטימיים גם אם ייעשו בשם "ביטחון".
דוגמה היסטורית רחבה לכך ניתן למצוא במהפכה הצרפתית, שבכוח רב אך מתוך חזון עמוק, חוללה שינוי מוסרי מהותי: היא הביאה ללידתה של החירות - הן ברמה האישית והן ברמה הלאומית. גם אם הדרך הייתה אלימה ומכאיבה, החירות שצמחה ממנה הייתה בעלת ערך מוסרי - תוצר של כאב, אך גם של תקווה. החירות הזו הייתה קריאת השכמה לאומית, שחרגה מהתארגנות פוליטית גרידא.
מכאן ניתן לעבור לחיבור האישי שלי להצגה על חנה ארנדט - הפילוסופית היהודייה-גרמנייה, שכתיבתה נוגעת בלב שאלת הקיום היהודי והציוני. ארנדט זיהתה את הקמת מדינת ישראל כנקודת ציון היסטורית. היא ראתה בה הכרה בכך שהיהודים הפכו מעם נרדף לעם בין עמים - שווה בין שווים. עם זאת, היא ביקרה בחריפות את חטיפתו של אדולף אייכמן על-ידי המוסד ואת מה שהיא תפסה כמשפט "מבוים" שנוהל על-ידי דוד בן-גוריון. היא לא שללה את זכותה של המדינה לשפוט את אייכמן, אך ביקשה להבחין בין צדק לבין רגש נקמה פוליטי.
נדמה לי שעמדתה זו נבעה בין השאר מהבנתה את ערכה של ההתעוררות הלאומית - תהליך שהכרחי כדי שעם יוכל לחולל שינוי מוסרי אמיתי. ארנדט לא הייתה מתנגדת לעצם קיומה של מדינת ישראל, נהפוך הוא - אך ביקשה שמדינה זו לא תיסחף אחר דפוסים מוסריים בעייתיים של כוח לשם כוח.
הבעיה היהודית לדעתי - ולעיתים גם מה שנתפס כ"בעיית הציונות" - טמונה בקונפליקט בין זכות השיבה הפלשתינית לבין שיבת העם היהודי לציון. מדובר בהתנגשות בין שני נרטיבים לאומיים אותנטיים, שכל אחד מהם נטוע עמוק בהיסטוריה ובחוויית השבר.
דוד בן-גוריון, מנהיג הציונות המדינית, ביטא באופן מורכב את הגישה המוסרית-פשרנית: הוא הדגיש שארץ ישראל שייכת לשני עמים - ליהודים ולערבים היושבים בתוכה. כלומר, אף שהציונות קידמה את חזון השיבה הלאומית של העם היהודי, היא לא ביקשה לעשות זאת תוך שלילה מוחלטת של קיום ערבי בארץ. בן-גוריון קיבל את רעיון הפשרה, אף אם הבין שמימושו יהיה קשה, ולעיתים בלתי אפשרי.
הציונות, ביסודה, לא ביקשה "לנצח" את המוסר - אלא להתחשב בו. גם כאשר נקטה בפעולות קשות - כולל מלחמה, טרנספר חלקי, או דחיית זכות השיבה - עשתה זאת תוך ניסיון מתמיד להצדיק את עצמה באמצעות נימוקים מוסריים, היסטוריים וביטחוניים.
היום, נראה כי המורכבות העמוקה ביותר מצויה דווקא בצד הפלשתיני, אשר מתקשה לקבל את רעיון הפשרה ככורח. הפשרה נתפסת עבור רבים מהם ככניעה או ויתור על צדק - לא כמהלך שיכול לכלול בתוכו ערך מוסרי. אולם אם ניישם את ההיגיון של הפילוסוף עמנואל קאנט - אשר קבע כי יש לנהוג כך שהאדם יהיה תמיד תכלית ולא אמצעי בלבד - נבין שגם הפשרה, אם נעשית מתוך הכרה הדדית, יכולה להיות מוסרית.
כאן בדיוק טמון הקושי המרכזי: כיצד ניתן להחזיק בשני ערכים בו-זמנית - גם בשאיפה לביטחון והגנה עצמית, וגם באחריות מוסרית כלפי האחר? כיצד ניתן למנוע טרור תוך מתן תקווה? כיצד שומרים על גבולות תוך פתיחות? בסופו של דבר, ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להיות רק "מבצר" או רק "מוסר". עליה להיות שניהם - מדינה שיודעת להגן על עצמה, אך גם לבחון עצמה. מדינה שמבינה שכוח הוא הכרח, אך הכרח מוסרי ומוגבל. רק כך נוכל לשמר את הלגיטימציה של קיומנו כאן - לא רק בעולם, אלא גם בליבנו שלנו.