שתי מילים נכנסו ללקסיקון הפוליטי בשבוע שעבר: "כפכפים" ו"תחביב". בשתיהן נעשה שימוש עגום בשיח הפוליטי המתלהם שלנו. "כפכפים" הם פרי היוצר הקריאטיבי, בשלוף, של ראש הממשלה במפגשו עם עיתונאים. ב-7 באוקטובר - אמר - חמאס תקף "עם כפכפים, קלצ'ניקובים וטנדרים", ומייד זכה לשטף של ביקורת נוקבת ומלגלגת.
מה לא נכון פה? וכי לא ראינו אספסוף עזתי, רבים מהם בכפכפים לרגליהם, מגיעים בגל הפלישה השני ליישובים על-מנת לבזוז אותם? ראינו אפילו זקן מדדה במהירות על קביו, לקחת מכל הבא ליד ולהשתתף במסע הרצח. אם כך, אולי נתניהו היה צריך להוסיף את המילה "קביים"?
ראש הממשלה ניסה כנראה לגמד את פורעי החמאס, ולהאדיר את מחדל הצבא, בעוד אשר כולנו ראינו מחבלים מיומנים צבאית, חמושים במיטב האמל"ח, עם מודיעין אמיתי, יודעים את משימתם - להרוג, לשרוף, לחסל יהודים כמה שיותר. על נתניהו היה להוסיף פרטים אלה.
לא על ה"כפכפים" ראוי לבקר את נתניהו בהופעתו לפני העיתונאים, אלא על התבטאות אחרת שלו, שעליה מיהר להתנצל. אמירתו נעדרת הידע על עין-השלושה ("לא קרה שם כלום"), קיבוץ שאיננו כל-כך בעין התקשורת, כמו שכניו ניר-עוז, בארי וכפר-עזה, אבל גם לעין-השלושה - שהוקם במקומו של נוה-יאיר, של יוצאי לח"י - חדרו עשרות מחבלים והרגו ארבעה מחבריו.
כך או כך, הופעת נתניהו - שעמד היטב, בקור רוח, מול סוללת העיתונאים, השיב לכל השאלות - תיחקק לעד כ"נאום הכפכפים", כשם שאי-אפשר לשכוח את "נאום הקופים" של דוד לוי ז"ל. לעומת כפכפי נתניהו, עוררו סערה גדולה דברי יאיר גולן על "התחביב" הישראלי להרוג ילדים בעזה. עיתוני סוף השבוע, וכל תוכניות הטלוויזיה והרדיו, עסקו בהתבטאות הפושעת הזאת, שהסבה נזק גדול לישראל ברחבי העולם.
הנה כוחה של מילה אחת - שקרית, חסרת אחריות - שכל שונאי ישראל קפצו עליה כמוצאי שלל רב. גנרל ישראלי, לשעבר סגן הרמטכ"ל, ראש מפלגה, מטיח בעצמו על ממשלת ישראל, על צבא ישראל, על חיילי צה"ל, דברים שגדולי אויבינו בתעמולתם האנטישמית, מכזבים עליה. הוא עצמו, ברוב יהירותו, מסרב להתנצל. מקצין וקובע שהמלחמה - פוליטית. מאיים שמערכת הבחירות הבאה תהיה האלימה ביותר.
אותנו גולן אינו מפתיע. כריזמתי, רהוט, חסר מעצורים בדיבורו, כל מילה שיוצאת מפיו מחושבת. כך עוד מאז היה במדי צה"ל כאשר "זיהה" אצלנו, כביכול, תופעות מגרמניה משנות השלושים, נאום שבדיעבד נרשם כהקדמה לקראת כניסתו לחיים הפוליטיים, כראש מחנה השמאל הקיצוני. אין אצל יאיר גולן מקריות, לא בדיבור ולא בתפקוד. הוא מופיע בהפגנות, נושא נאומי הסתה, אינו בורר במילותיו, מתריס בכוחנות נגד מתנגדיו, גם שולח ידיים. בקיצור - איש עם תחביבים מסוכנים, שיש עוד המתפתים לתמוך בו.
ככל שמילה אחת יכולה לגרום לנו נזק עצום - ואכן גרמה - הסכנה הנשקפת מתורת יאיר גולן היא בעיקר אחרת. הוא מתיימר להיות התחליף כביכול לגדולי מפלגת העבודה. מה לו וליגאל אלון, יצחק טבנקין, לוי אשכול ואפילו יצחק רבין? אבוי לנו אם "הדמוקרטים" רואים עצמם כמייצגי "העבודה" ההיסטורית שהתפוגגה ואיננה עוד. זו אינה אותה גברת ולא אותה אדרת. זו לכל היותר מפ"ם או מרצ, אף הן היו ואינן עוד, באיצטלה חדשה. אין לנו במפה הפוליטית העכשווית מפלגת שמאל-מרכז-אחראית, כפי שהיו מפא"י, המערך והעבודה. יש לנו מפלגה ומנהיג שמבקשים להחליש את ישראל.
כולם מתעסקים במילה אחת שפלט - ולא במקרה - יאיר גולן, אבל פחות שמים לב לכלל התבטאויותיו. הוא וחבריו לאופוזיציה, בתמיכת פרשנים מסוימים בתקשורת, נוקטים בשפת ביבים ככל שמדובר בנתניהו. דירדרו מטה את השיח הציבורי, הוסיפו ללקסיקון הפוליטי עוד צמד מילים - "מכונת תרעלה" - ומבזים את הדמוקרטיה שלנו. אני רואה את עיקר הסכנה הנשקפת מגולן וחבריו, באידאולוגיה שהוא מייצג ומטפח. לאמור: הפסקה מיידית של המלחמה בעזה בלי השמדת חמאס והקמת מדינה פלשתינית ביו"ש.
מסתבר שגם לאחר הניסיון המר עם הנסיגה רצועת עזה, שאליה הוביל אותנו אריאל שרון ז"ל, אשר תוצאותיה המרות נחסכו ממנו לראות, עדיין ישנם אצלנו פוליטיקאים המשתעשעים ברעיון הנסיגה מיו"ש, או ביו"ש, והפקרת חבלי מולדת אסטרטגיים אלה לידי מבקשי נפשנו.
את דגל הנסיגה הזאת מובילים יאיר גולן ו"הדמוקרטים" שלו, כשמצטרפים אליו כמה אלופי מיל', רל"ביסטים ואנשי שמאל קיצוני. הירידה המהירה בסקרים של "הדמוקרטים" בסוף השבוע, בעקבות מילה אחת לא חביבה שהשמיע מנהיגם אולי תחזק את מגמת ההצטמקות של מפלגה זו ותגביר את הרגש הלאומי. העם ברובו המכריע לא עם גולן.