כמה מילים על יום ירושלים, מצעד הדגלים ותוכנית הלימודים החדשה של יואב קיש. וכמובן, מילה (נוספת) על יאיר גולן וסקר מדגם מאתמול. יהיה שמאל ציוני לעילא, מבטיח. בשבוע שעבר פגשתי קבוצת מחוקקים מקולורדו, מדינה בינונית בגודלה במערב ארה"ב, ששישה מיליון תושביה מתגוררים בצל הרי הרוקי ולגדות הנהר הנושא את שמה. זו מדינה דמוקרטית ברובה, עם מושל דמוקרטי ורוב דמוקרטי בשני בתי הנבחרים. היא גם הצביעה למועמד הדמוקרטי לנשיאות בחמש הבחירות האחרונות (מאז 2008 כולל). ובמהלך הפגישה, כשדיברתי על ציונות, ראיתי בפעם המי-יודע-כמה את אותה התגובה: הפתעה. כי כשאני מדבר על ציונות, אני מדבר על תנועה לאומית מודרנית למדי, שמבקשת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל; שחותרת לדמוקרטיה ליברלית פתוחה, שוויונית וחופשית; לביטחון מתוך עוצמה ושלום עם שכנותיה; לכל אותם דברים שהרצל, פינסקר, ברנר, בן-גוריון, רבין ואחרים פעלו בשמם. אבל כשהם שומעים ׳ציונות׳, הם שומעים הצהרה מעורפלת על תנועה לאומנית מסתגרת, גזענית, ספרטנית, אלימה ומתנשאת. משהו בין דמוקרטיה אי-ליברלית חלולה לתאוקרטיה משיחית גאה. כזו שבצלאל סמוטריץ׳, איתמר בן-גביר, אורית סטרוק, דניאלה וייס, הרב טאו, הרב לוינשטיין, הרב אליהו והרב ליאור חולמים עליה - ומיישמים בפועל. לאיש לא אמור להיות ספק איך כל זה קרה. שהרי, אלה התמונות שיוצאות מישראל בימים אלה: דיווחים על העמקת הכיבוש של רצועת עזה, כשבחדשות 12 דנים בשאלה "האם צה"ל שולט ב-75% או ב-77% משטח הרצועה", כאשר עצם השליטה המתמשכת שלנו שם - נחיצותה הביטחונית, משמעותה הכלכלית, הסיכויים לתחזקה לאורך זמן וכן הלאה, בכלל לא עולה לדיון; צעירים חובשי כיפה שעוברים דלת-דלת ברובע המוסלמי בירושלים, צורחים על נשים מוסלמיות ׳שיישרף לכן הכפר׳ בחדווה, סוגרים בתי עסק ומאיימים באלימות על סוחרים - והכל בשם מדינת ישראל (שאף אחד משריה וחברי הקואליציה שלה, וכמובן לא מנהיגי ׳האופוזיציה׳ הימניים מנפתלי בנט ועד בני גנץ, לא טרחו לגנות). שר האוצר, שהוא גם השר האחראי על העמקת מפעל ההתנחלויות, מצהיר מעל במה שמטרת המלחמה היא כיבוש, גירוש והתנחלות בעזה; וממשלה שמתעקשת לסרב לעסקת חטופים, כי יותר חשוב לוודא שהמלחמה לא נגמרת לעולם. אם כל זה לא מספיק, אגב, גם ב׳שולי החדשות׳, אלה שלא מגיעות לשידורים בינלאומיים, יש די והותר בשר כדי להאכיל את מי שמסתכל על ישראל ורואה דמוקרטיה בתהליכי שחיקה מתקדמים. לפעמים זה שרקי, נוביק ושמש שמפרסמים כולם, בתוך שעות בלבד, הגנה על המינוי של זיני לראשות השב"כ כי הוא ׳בנאדם רציני׳ או כי ההקלטות שלו ׳לא מראות שום דבר לא תקין׳, כאילו עצם התהליך במסגרתו בחר לשתף פעולה עם ראש הממשלה בפגישות מסתוריות ברכבים, מאחורי הגב של הרמטכ"ל (הבוס של זיני באותו הזמן) וללא אישור היועצת המשפטית, זה לא מספיק כדי לפסול אותו. לפעמים זה שר החינוך יואב קיש שמודיע על הגדלה דרמטית של לימודי היהדות - כולל פיוטים, טקסים דתיים בבתי הספר הממלכתיים וחקלאות ברוח התורה, כשאנשי תקשורת כמו ירון אברהם תומכים בו עם הטענה הקלאסית ׳מה רע בקצת יהדות׳ והטענה המטומטמת שלפיה ׳ילדים יודעים יותר על האיסלאם מאשר על יהדות׳. לפעמים זה סתם 21 מנדטים לליכוד בסקר באמצע השבוע. ובכל זאת, יש מקור לתקווה מסוימת בעת הזו. חלק ממנה קשור בשומרי הסף, כמו היועצת המשפטית לממשלה שהפכה לדמות פוליטית בעל כורחה, או כמו ראש השב"כ היוצא. חלק ממנה קשור בחברה האזרחית הענפה שעברה בשנתיים האחרונות תהליך של חינוך לאוריינות פוליטית מסוג ששום שיעור אזרחות לא יכול היה להחליף. חלק אחר קשור במפלגת ׳הדמוקרטים׳ ומנהיגה יאיר גולן, שבסקר טרי מקבל 13 מנדטים - המפלגה השלישית בגודלה - ועושה כן באמצעות הפגנת מנהיגות, תמיכה בחברי הסיעה המדהימים שלו (נעמה לזימי, גלעד קריב ואפרת רייטן שעושים עבודת קודש בבית המחוקקים וברחוב גם יחד, כיאה לאופוזיציה אמיתית), ובעיקר דרך נאמנות לדרך, גם כשלא נעים למיינסטרים לשמוע - כי לאורך זמן, האפשרות היחידה לנצח היא להוביל שינוי עומק שמתחיל בקצוות ונכנס לאט-לאט לתוך לב השיח. רק תשאלו את הימין הקיצוני, שהפך את הטרנספר מרעיון שולי לקונצנזוס שעלינו להיות נבוכים בו, אבל גם להכיר בו כדי להביסו. כך שאני לא הולך לישון מתוסכל, כועס או עצוב: מודאג - בוודאי. טרוד - אין ספק. אבל גם מלא תקווה שהמציאות הזו בת שינוי. עוד אפגוש קבוצות, וכשאגיד להם שאני ציוני - הם יחייכו, כי יידעו בדיוק למה אני מתכוון.