בכל הפסטיבל התקשורתי (המוגזם!) סביב מינויו של האלוף דוד זיני לראש השב"כ הבא, תפסה את אוזני רק אמירה אחת המציבה תהום בינו לבין תפיסת הרמטכ"ל. זיני טוען כי זו מלחמה לנצח, ואילו זמיר סבור שיש לקצר את המלחמה והיא אינה אינסופית. אז מי מהשניים צודק? תלוי את מי שואלים.
שבועות ספורים לפני מתקפת שבעה באוקטובר, סיימנו - ד"ר נחום שילה ואנוכי - לכתוב ספר שראה אור תחת השם "ישראל מחפשת זהות". הספר מנתח ארבעה שסעים בחברה הישראלית המקשים על גיבוש זהות אחת והתלכדות של כולנו סביב חזון משותף. אחד השסעים הללו הוא השסע המפריד בין המחנה הממלכתי למחנה האמוני, ודרכו אני בוחר לנתח את אמירותיהם של זיני וזמיר.
המחנה האמוני סבור, שהמלחמה עם הערבים בכלל והפלשתינים בפרט היא מלחמה נצחית. שורשי האמונה נעוצים בגישה הפרימורדיאלית, זו הרואה את הארץ כולה כארץ המובטחת לעם היהודי. הכל שלנו. כך היה וכך צריך להיות. מהפרת ועד הנילוס. בשלבים מאוחרים יותר ההבטחה האלוהית כוללת גם את מבוא חמה (סוריה) וארץ חתים (טורקיה). הכל שלנו, כי כך כתוב בספר הקדוש ליהודים.
כאשר מעמתים איש (או אישה) אמוני עם הטענה שיש להציב כוח צבאי לכיבוש אדמות שכרגע אינן בשליטת היהודים (למשל, ממלכת ירדן או העיר בגדד), התשובה המתקבלת לרוב היא שאין להתעסק בחשבונות של הקדוש ברוך הוא. יש המוסיפים גם, כי "הכול בידי שמיים" וש"הגאולה קרובה" גם במובן של הגדלת שטחי הארץ המובטחת.
אני מציע להוסיף לראייה האמונית עוד מרכיב אידיאולוגי וביטחוני בהקשר הפלשתיני: האמונה שהארץ שלנו היא בדיוק אותה אמונה של אנשי חמאס שהארץ שייכת להם. את הנימוקים אני חוסך מהקוראים בשל קוצר היריעה. השורה התחתונה היא, שסכסוך על קרקע שעטוף באמונה (עמוקה!) שהכול שלנו או שלהם - מביאה בעולם המודרני למצב שלך "משחק סכום אפס".
זוהי הבנתי הצנועה ביחס לתפיסתו של האלוף זיני באמירה כי "זוהי מלחמת נצח". זו לא מצרים או ירדן. אלה גם לא בחריין או איחוד האמירויות, שאיתן לא היה לנו מעולם סכסוך קרקעי וששטחיהן לא כלולים בהבטחה האלוהית. זו ארץ ישראל, הארץ המובטחת, שאליה לוטשים עיניים גויים או זרים, ועלינו למנוע זאת. בכל מחיר.
מול הפלשתינים זוהי מלחמה נצחית עד שצד אחד ייכנע ויעזוב את השטח וניתן יהיה להקים שם שוב יישובים יהודים בחבל עזה, או שלטון איסלאמי על כל שטחי פלשתין ברוח אמנת חמאס. העובדה שאין תהליך מדיני כמעט שני עשורים, שנמשכים פיגועים, ושהייתה מתקפת רצחנית של חמאס באוקטובר 2023 - העלתה משמעותית את חוסר האמון של הצד הישראלי (היהודי) בצד הפלשתיני ובאמונה שהמלחמה על קיומנו צודקת.
את האמירה של הרמטכ"ל יש לנתח במשקפיים אחרים, כאלה המתבוננים אל המציאות ואומרים: יש להילחם בטרור וברוע בכל מקום כדי להגן על המדינה ועל אזרחיה. ניתן לעשות זאת גם בדרכים אחרות ולא בהכרח במלחמה עצימה (או בפרופיל נמוך) המחייבת נוכחות אינסופית של חיילי צה"ל בשטח הרצועה. כדי לספק ביטחון לכל יישובי העורף - ערים, מושבים וקיבוצים - ההגנה מחייבת פרימטר ביטחוני שייאכף ללא פשרות והרחקת גדר הגבול מערבה ככל האפשר.
היא מחייבת גם מודיעין איכותי שיובן נכון ויתורגם במהירות ליכולת מבצעית סיכולית כדי למנוע פיגועים, חפירת מנהרות ופירים ופלישה לשטחי הארץ בדרך האוויר, הים והיבשה. סביר (מאוד) שהרמטכ"ל רואה גם את התמונה הכללית של הצורך בנוכחות צבאית בגזרות אחרות כמו יהודה ושומרון או גבול הצפון, והוא בוודאי מודע למצוקת כוח האדם ושחיקת חיילי המילואים. לא לחינם הוא מתעקש על גיוס חרדים שיגדילו את שורות הנושאים בנטל. כל אלה, כמו גם ההבנה של זמיר כי אין תוכנית מדינית לגבי עזה לאחר המלחמה (האינסופית?) - הובילו לאמירה שלו על קיצור המלחמה בהתאם.
מסקנות: המלחמה בינינו לבין חמאס היא אינסופית במובן התודעתי שלה. היא ניתנת לסיום במשמעות האופרטיבית תוך היערכות מגננתית והתקפית נכונה של ישראל. היערכות כזו כוללת, למשל, ניהול ביטחוני של הרצועה במשך מספר שנים עד שיתייצב כוח מדיני מוסכם שיוכל להחליף את צה"ל (זה ייקח זמן). זה כל ההבדל בין זיני לזמיר: אחד אמוני, האחר ממלכתי.
ויש עוד נקודה, הברורה לכל הישראלים (גם למי שמדחיק זאת): מלחמה אינסופית גובה מחיר יקר בחיי אדם (חיילים, חטופים), בחימושים ובמשאבים אחרים; כולם סודקים את החוסן הלאומי, אותו חוסן שהחברה האזרחית פועלת לשמר מאז אוקטובר 2023. מלחמה אינסופית, הכוללת גם ירי בטפטופים של החות'ים לעבר ישראל, הופכת את ישראל למנודה בעיני העולם המערבי. במלחמה כזו אין בשורה גם לגבי עולם התעופה, אותו עולם שהישראלים כל כך אוהבים ומשלמים מחירים מופקעים, רק משום שהם "מוכרחים לטוס או להתאוורר".