הקוראים לעצירת הסיוע ההומניטרי לרצועת עזה ואלה המקנחים באמירות של חורבן מוחלט של הרצועה, פועלם הוא בניגוד לחוק המקראי ובניגוד לאמנת ז'נבה, האוסרים על פגיעה באוכלוסייה אזרחית.
אני כותב בצער ובכאב, שמהיום הארור ב-7 באוקטובר ישראל עלתה על דרך נלוזה, בה מושמעות קריאות שרים לא אחראים - להטיל פצצת אטום על עזה, לפעול להרעבת תושביה, לא להכניס גרגיר של לחם, ויש המסתייעים בדרישת שמואל הנביא משאול המלך להשמדת עמלק, ליישם דרישה זו בשנת 2025 בעזה - להשמידה "מֵעוֹלֵל וְעַד יוֹנֵק". קריאות אלו של שרים במשך 600 ימי הלחימה גרמו נזק למדינת ישראל. הפופוליזים הזול הזה דורש השמדה מוחלטת של עזה. הפופוליזים הזול הזה מתעלם מהנזק הרב שתרמו אותם שרים למדינת ישראל, והוא מתמקד במציאת האשם - יאיר גולן.
מתוך כאב אני מתייחס לפסוק ט' בספר תהילים פרק קל"ז, וקשה לי להשמיע אותו ב-ט' באב:
"אַשְׁרֵי שֶׁיֹּאחַז וְנִפֵּץ אֶת עוֹלָלַיִךְ אֶל הַסֶּלַע" (תהילים, פרק קל"ז, פסוק ט'). אותו כאב מלווה אותי, כשאני קורא את הוראת הנביא שמואל למלך שאול להשמיד עוללים מבני עמלק. הכאב גובר, ששרים בממשלת ישראל דורשים ליישם את המדיניות הזו היום.
כואב לי, שבנדבכי הקיומיות הלאומית שלנו ובאדני בנינה המוסרי, בספר הספרים היקר לכולנו, התנ"ך, אנחנו משמיעים את הקריאה: "אַשְְׁרֵי שֶׁיֹּאחַז וְנִפֵּץ אֶת-עוֹלָלַיִךְ אֶל הַסֶּלַע".
אני מודע לכאבו של משורר תהילים קל"ז, היושב על נהרות בבל, בזוכרו את הרס העיר ירושלים על-ידי קלגסות בבלית. אני מודע לכך, שהמשורר חווה מעשי טבח ופרצי אכזריות בבלית. אך עם כל הבנתי לרחשי לבו של המשורר, קשה לי להשמיע משאלה, בה יודגש אושרו של כל מי שיחזיק בידיו עוללות אויבנו וינפצם על הסלע.
אני מודע לכאב ולזעם לנוכח מעשי הטבח האכזריים, שבוצעו על-ידי אנשי החמאס ב-7 באוקטובר ופרצי השמחה בכיכר פלשתין שהריעו לאלו שטבחו ושרפו, אנסו וחטפו, ובהמשך ניפצו אל הסלע עוללים ממשפחת ביבס מקיבוץ ניר עוז. אסור לנו, במאבקנו הצודק נגד רוצחי החמאס, לעלות על שרטון של מות ילדים פלשתינים בעזה עקב תת-תזונה. לצערי, משלי שגה במניעת סיוע הומניטרי לאנשים רעבים ללחם במשך 78 ימים.
למרבה הכאב, העולם חוזה בתמונות זוועה של רעב, שמונעים מאיתנו מלצפות בהן. העולם שומע את תיאוריו של ד"ר פירוז סידהווה, המתגורר בארצות הברית, כירורג טראומה, טיפול נמרץ וכירורג כללי, שהתנדב לעבוד בבית החולים בח'אן יונס, ולנגד עיניו מתו תינוקות שלא ניתן היה להצילם לאחר הפצצות בבתי החולים. כואב לי, שמדינתי, מדינת ישראל, מוצגת כאחראית להרס של רבבות בתי מגורים, ונחשפת כאחראית לתמונות המזוויעות של ילדים רבים המוטלים הרוגים מאש כוחותינו. אנחנו הופכים למוקצה מחמת מיאוס לנוכח תמונות של ילדים פלשתינים רעבים ללחם ותמונות של ילדים מוטלים ללא רוח חיים.
כיום, מחצית רצועת עזה כבר בשליטת ישראל, שפניה להשלמה של כיבוש מלא. זו מציאות, שתגרור אותנו למפגש עם עוד ועוד תמונות של הרג תינוקות. כשהרעב והמוות הם במרכזה של כל תמונה.
כואבת לי תגובה של רחוב לשני זקנים, המדדים עם הליכונים בליבה של עיר בישראל עם שלט הקורא להפסקת המלחמה, כשעוד מעט נציין את יום ה-600 למלחמה. כואבת לי תגובה של רחוב המצדדת בהרג עזה על עולליה וזקניה, תגובה השואבת כוחה מאמירות של הרב כהנא ומעשה ד"ר ברוך גולדשטין במערת המכפלה, שהיום היא כבר אינה שולית כמו בימי ממשלתו של מנחם בגין, אלא היא פורסת כנפיה על מערכות ממשלו של בנימין נתניהו. את התהליך הזה חובה לעצור טרם יגרור אותנו לחורבן ביתנו הלאומי.