עינב היקרה,
אני, אברהם שרון, כאזרח במדינת ישראל, עומד היום, יחד עם המוני בית ישראל, מול מציאות בלתי נתפסת. 600 ימים חשוכים ואפלים עד מוות מאיימים על חיי יקירינו, ובהם בנך, מתן, שנחטפו באכזריות. הלב שלי נקרע איתך ועם כל משפחות החטופים. הכאב שלך, שאת מבטאת אותו בקול צלול ונוקב, מהדהד בתוכנו.
בכל יום שעובר, כשבנך מתן ושאר החטופים נמקים בשבי חמאס, את עומדת בחזית המאבק על חייהם. את רואה במו עינייך הכלות (בכי, בכי עינב, אל תמנעי קולך מבכי) את ההפקרות, את האדישות, ואת הפחד שחודרים אלייך ללב. טבעי וצפוי שזעקתך עולה וגוברת: טבעי ולגיטימי שהיא נאמרת בבוטות ובכאב גדול, כשאת חשה שהאחראים על ביטחון בנך מפקירים אותו למוות.
מי אנו שנוכל לשפוט אם את חריפה מדי, אם את בוטה מדי, או אם את כועסת יותר מדי? מי יעז להטיל ספק בזכותך להאשים את מי שלתחושתך מפקיר את גורל בנך ויתר החטופים? אין לאף אחד בישראל זכות לשפוט אותך. שום ביקורת אינה יכולה לעמוד אל מול העוצמה הבלתי נסבלת של כאב אימהי המבוסס על אובדן וחשש מתמיד לחיי בנה.
קולך, על-אף שהוא קול שבור וכואב, הוא קול של אמת. הוא קול של אימא שפוחדת לאבד את היקר לה מכל, קול של אישה שרואה מול עיניה את החיים של בנה בסכנה, ומרגישה שהמשך הלחימה מרחיק את התקווה להחזיר אותו ואת חבריו בחיים. את מייצגת את הכאב של כולנו, את התסכול, את הייאוש, אך גם את התקווה הבלתי מתפשרת שמתן וכל החטופים יחזרו הביתה, עכשיו.
כולנו צריכים לזכור שמעל לכל שיקול פוליטי, אנושי או ביטחוני, עומד ערך עליון אחד: השבת החטופים הביתה, בחיים, מייד. זוהי חובתנו המוסרית כחברה, וזוהי זכותך כאם לדרוש זאת בכל הכוח, בכל דרך ובכל ביטוי, גם אם הוא נשמע לעיתים קשה מנשוא. בכי, בכי עינב, אל תמנעי קולך בבכי. ההפך הניחי לדמעות לזלוג ולשטוף ולזעוק זעקה שרק דמעות מסוגלות לה.