ב-30 באוגוסט 2021, בעת ששימש עמית אורח ב-Washington Institute, פרסם תא"ל (מיל.) דרור שלום, לשעבר ראש חטיבת המחקר באגף המודיעין בשנים 2016-2020, מאמר המציע חלופה ל"ניהול הסכסוך" הישראלי-פלשתיני. להלן תרגום המאמר:
כאשר ישראל וחמאס הכריזו על הפסקת אש זמנית במאי לאחר שבועיים של לחימה, הדיווח [על הפסקת האש] התקבל באותו יום בו שר החוץ האירני, מוחמד ג'וואד זריף, שיבח בפומבי את ההתקדמות שהושגה במשא-ומתן המתמשך עם המערב על נושא הגרעין. הסמליות של הכרזה בו-זמנית זו לא נעלמה מעיני יוצאי המודיעין הצבאי של ישראל, שבו עמדתי בראש חטיבת המחקר והניתוח [של אגף המודיעין] עד השנה שעברה.
בכל פעם שאנשי חטיבה זו מתבקשים להגדיר את האיום על ישראל בצורה תמציתית ככל האפשר, הם נוטים לומר "הכל סובב סביב אירן". עם זאת, בהערכות האסטרטגיות ארוכות הטווח של חטיבת ה[המחקר], תשובה פשוטה זו כללה זה מכבר הסתייגות משמעותית, ולפיה האינטרסים במישור הביטחוני לאומי של ישראל אינם מאפשרים להגדיר את אירן כנושא בעל עדיפות עליונה יחידה תוך דחיקת הסוגיה הפלשתינית לשוליים.
בהקשר זה, העימות האחרון בעזה [במאי 2021 - "שומר החומות" / "חרב אל-קודס"] היווה קריאת השכמה - אולי האחרונה - עבור אלו המעוניינים להתמקד ביתר שאת באיומים האירניים תוך כדי דחיקת הסוגיה הפלשתינית מסדר היום. במקום להנציח את תפיסת "ניהול הסכסוך" הזו, ייתכן שהגיע הזמן לבחון באופן ביקורתי אסטרטגיה שגובה עלויות פוליטיות וכלכליות כבדות מישראל והסיטה את תשומת הלב והמשאבים מהאתגר האירני המתעצם.
הדבר נכון במיוחד לאור הצורך הגובר של ישראל להיערך לתרחישים קיצוניים יותר, אולי אפילו לאפשרות של תקיפת אתרים גרעיניים [באירן] או מלחמה נוספת נגד חיזבאללה.
אנטומיה של מעגל קסמים
הסיום של העימות הצבאי האחרון [עם חמאס] היה מוכר [במאפייניו]. ניצים משני הצדדים [ישראל וחמאס] הכריזו על ניצחון, תוך התעלמות מכישלונותיהם והמחיר הכבד ששילמו - תוך שהם מודים בסתר שהעימות הבא הוא רק עניין של זמן, גם אם ישראל תנסה לטעון אחרת. לדידם, גורמים בינלאומיים ואזוריים העלו את ההצעות הרגילות בדבר תיווך ושיקום [של רצועת עזה] בתמורה לפירוק [הזרוע הצבאית של] חמאס, אך נראה שאיש אינו מאמין שההצעות הרפות הללו יזכו להצלחה.
חמאס היא תנועה איסלאמיסטית רדיקלית, ושליטתה הרודנית בעזה היא כישלון היסטורי מהדהד. הדבר היחיד שקיבלו תושבי הרצועה ממה שנקרא ה"מוקוואמה" (ההתנגדות) הוא הרס ומוות. מנהיגי הארגון כנראה ינצלו כל תוכנית שיקום חדשה [של רצועת עזה] על-פי העיקרון המוכר שלהם לפיו "מנהרות וטילים תחילה", ובניינים אזרחיים רבים שנהרסו יישארו כמות שהם למטרות תעמולה כלפי חוץ.
בדיוק כפי שאיסמאעיל הנייה [מנהיג חמאס] הניף את סמל הניצחון בעודו עומד בין חורבות עזה לאחר העימות [הצבאי] ב-2014 ["צוק איתן"], כך מנהיג חמאס הנוכחי יחיא אל-סינוואר צולם יושב במשרדו שנהרס בהפצצה ומחייך בהתרסה ימים ספורים לאחר שפיכות הדמים האחרונה [סבב הלחימה במאי 2021 המכונה בישראל "שומר החומות" ועל-ידי חמאס "חרב אל-קודס"].
עם מנהיגות כזו, חמאס קרוב לוודאי ימשיך באסטרטגיה של שימוש באזרחים כמגנים אנושיים, ורוב הקהילה הבינלאומית תמשיך בהיסוסה לתקוף את הארגון בשל דפוסי הפעולה והמצע הרעיוני ההרסניים שלו. מאחר שחמאס לא ישנה את דרכו, השאלה היא האם ישראל תלמד את הלקחים הדרושים מהעימות.
בחינת אפשרויות בעייתיות
בהתבסס על ניסיוני האישי בדיונים במודיעין צבאי בעקבות עימותים קודמים בעזה, אין ספק שצבא ההגנה לישראל כבר מנהל תהליך למידה ובדק בית דקדקני בנוגע לכל היבטי ההסלמה האחרונה [סבב העימות במאי 2021]. המטרה המרכזית של תהליך זה היא להבטיח שצה"ל יהיה מוכן לעימות הבא - לא רק עם חמאס, אלא גם לכל עימות עתידי עם חיזבאללה (שמנהיגיו ככל הנראה שמו לב למידע המודיעיני המדויק ולכוח ההתקפי שהפגין חיל-האוויר הישראלי במהלך תקיפות שכוונו נגד נכסים תת-קרקעיים ומטרות אחרות בעזה).
ואולם, השאלה העיקרית שממשלת ישראל החדשה צריכה לשקול אינה האם צה"ל מסוגל להביס את חמאס או את חיזבאללה, אלא האם המשאבים, סדרי העדיפות והאסטרטגיה של המדינה תואמים כראוי [את האתגרים הצבאיים]. האם החתירה להבנות עקיפות עם חמאס תביא להפסקת אש מתמשכת? האם השארת הארגון כ"כתובת מורתעת ומוחלשת" באמת תניב פרי? אם לא, ישראל תתקשה להתמקד באיום האירני המורכב כאשר מעת לעת היא [נאלצת] לעצור [את ההיערכות לטיפול באיום הצבאי האירני] למשך מספר ימי לחימה (או גרוע מכך) בעזה.
גם אם ממשלת ישראל החדשה תגיע למסקנה שהאסטרטגיה הטובה ביותר שלה טמונה בטיפול בנושא הפלשתיני כנושא משני, ראשיה עדיין יצטרכו לבחון אילו צעדים עליהם לנקוט כדי להפחית את עוצמת הסכסוך באופן שיהיה בו די כדי לשמור על המיקוד העיקרי שלהם באירן. זה נכון במיוחד בהתחשב בכך שגישת ממשל ביידן לנושאים אלה שונה בהיבטים מרכזיים בהשוואה לגישתו של טראמפ.
אשר על כן, מה ניתן לעשות בנוגע לסוגיה הפלשתינית כדי לפנות תשומת לב ומשאבים לאתגר האירני? שתי אפשרויות עולות במהירות, ובסופו של דבר הן עשויות להתבצע במלואן או בחלקן. עם זאת, כל אחת מהן טומנת בחובה סיכונים אסטרטגיים או פגמים מהותיים שצריכים להעניק שהות עבור מקבלי ההחלטות.
אפשרות 1: הפסקת אש "הדומה לקודמותיה". מדובר בהמשך לגישה הקודמת, דהיינו, ניסיון להגיע להבנות בין ישראל לחמאס באמצעות צד שלישי (למשל, מצרים, מדינות המפרץ). המוקד יהיה על תחילת שיקום רצועת עזה], ניהול משא-ומתן על שחרור אסירים ונעדרים, ומניעת העברת נשק וחומרים דו-שימושיים לעזה. שני הצדדים עשויים להיות נכונים לגישה זו - חמאס זקוק נואשות לשיקום [רצועת עזה] ולרגיעה (גם אם באופן זמני), בעוד שישראל עשויה לראות בדרך זו כנוחה יותר משום שהיא אינה דורשת החלטות קשות (למעט בנוגע לשחרור אסירים פוטנציאלי).
עם זאת, הסיכונים ברורים באותה מידה - יהיה קשה להגיע להבנות שניתן לאכוף אותן ואשר ימנעו מחמאס לבנות מחדש את ארסנל הנשק והתשתית הצבאית שלו; הסתמכות על הרתעה יכולה להיות מסוכנת כאשר הצד המדובר הוא ארגון טרור איסלאמיסטי, הנוטה לקבל החלטות שאינן הגיוניות בעיני ישראל; וגם אם יושג הסכם כזה, סביר להניח שהוא יהיה זמני. למרות זאת, מקבלי ההחלטות עדיין עשויים לבחור באפשרות זו ולו רק כדי להימנע מפתרונות רדיקליים.
אפשרות 2: הרתעה וצמצום צבאי. במקום להציע פשרות מהותיות בנושאי שיקום [רצועת עזה], שחרור אסירים ונושאים אחרים, ישראל יכולה לנסות להגיע להפסקת אש פשוטה יותר המתמקדת בשני אלמנטים: הרתעת חמאס מהסלמה, והבהרה שכל הסלמה עתידית תדרבן מהלך [צבאי] מרחיק לכת שמטרתו לחסל את משטר חמאס. למרות שהפלת ארגון הטרור מוצדקת פוליטית וברת-ביצוע מבחינה צבאית, הסיכונים בגישה כזו ברורים: היא תכלול לחימה בעצימות גבוהה שגובה מחיר כבד משני הצדדים, ותאלץ את ישראל להשתלט שוב, לפחות באופן חלקי, על עזה.
נראה שמקבלי ההחלטות בישראל אינם להוטים לפעול על-פי תרחיש זה, אך הוא עשוי להתפתח בשלב מסוים בכל מקרה אם הצדדים ינסו להמשיך את הסטטוס-קוו. אחרי הכל, משטר חמאס פחות יציב ממה שהוא נראה ועלול להתפורר לנוכח אי-שקט פנימי או מעגל הסלמה נוסף, גם ללא כוונת מכוון מצד ישראל.
אסטרטגיה חלופית
אם מקבלים את מרכזיותו של האתגר האירני, את פוטנציאל הנפיצות של המצב הפלשתיני ואת הסכנות הטמונות באפשרויות הנ"ל, ייתכן שהגיע הזמן לשקול גישה חדשה - ספציפית, אסטרטגיית "4x4" המורכבת מארבעה עקרונות וארבעה שלבים:
ארבעה עקרונות:
1. לקיחת יוזמה. השפעה יזומה על המציאות במקום רק להגיב לפרובוקציות ולהתפתחויות אחרות.
2. חשיבה בצורה מערכתית. לגבש תגובה הוליסטית לאתגר הפלשתיני כולו, החל מההנחה שלמרות כל הקשיים בהם נתקלו הצדדים במאמץ להגיע להסדר שלום, הרשות הפלשתינית עדיין היא בת שיח טובה יותר מחמאס הקיצוני.
3. רתימת המומנטום. לנצל את השינויים המתרחשים במזרח התיכון על-רקע הסכמי נורמליזציה בין ישראל לערבים והתנגדות בינלאומית נרחבת לפעילות אירן המערערת [את היציבות האזורית]. משמעות הדבר היא קידום מעורבות עמוקה יותר של ממשלות ערביות פרגמטיות, בהובלת ממשל ביידן כמתווך הוגן, בעל ידע ורב עוצמה.
4. בניית מוכנות. צבירת לגיטימציה פוליטית ובניית מוכנות מבצעית לפעולה צבאית פוטנציאלית במקרה שיוזמת ה-4x4 תיתקל בהתנגדות והמצב בשטח יתדרדר.
ארבעה צעדים:
1. ביסוס הפסקת אש רשמית ומתמשכת יותר בתגובה לדרישות חיצוניות, אך מזעור הסוגיות הכלולות בהסכם צבאי ביניים זה, ושמירה על רוב השאלות בנוגע לשיקום [רצועת עזה] ועניינים אחרים למשא-ומתן בשלב מאוחר יותר. הדבר יאפשר לחמאס ולבוחריו להפנים את גודל הנזק שגרם לעם שלו, גם אם מנהיגי הארגון דבקים במצעם הרעיוני.
2. קביעת התנאים לשיקום הומניטרי מותנה ומפוקח [של רצועת עזה]. באמצעות תיווך מצד וושינגטון, מצרים ומדינות המפרץ, ניתן להתחיל את השיקום בעזה בתנאים הבאים: הפרויקטים חייבים להיות הומניטריים בלבד; כל הפעילויות חייבות להיות מפוקחות על-ידי מנגנון ניטור ובקרה המונע העברת חומרים למטרות צבאיות; וחמאס חייב להיות מוכן לנהל משא-ומתן על חילופי אסירים לפני שיבוצעו ויתורים כלשהם.
3. חיזוק משמעותי של הרשות הפלשתינית. משמעות הדבר היא סיוע לפקידי הרשות הפלשתינית לבצע שיפור [במצב] הכלכלי והאזרחי בגדה המערבית על-מנת להאט את התפוררותה המתמשכת של הממשלה ואובדן הלגיטימציה שלה - מסלול שעשוי להאיץ לאחר שמחמוד עבאס [אבו מאזן] לא יהיה עוד נשיא.
4. קידום פרויקטי תשתית ארוכי טווח בעזה. השגת שיפור [במצב] בתחומי האנרגיה והמים ובניית נמל [ימי] יכולות לתרום רבות לסיוע לאוכלוסייה המקומית ולשימור האפשרות למהלכים דיפלומטיים בעתיד. פרויקטים אלה צריכים להיות ממומנים על-ידי מספר מדינות במפרץ - לא רק קטר - ומותווים במטרה להעביר את השליטה לרשות הפלשתינית ולא לחמאס.
תוכנית ה-4x4 עשויה להישמע אופטימית מדי - אחרי הכל, אפשר בקלות לראות את חמאס מסרב לשתף פעולה עם מהלכים המחזקים את הרשות הפלשתינית, בעוד שממשלתו החלשה של עבאס אינה יכולה לעשות הרבה כדי לבסס את עצמה בנושאים כאלה. אולם בנסיבות הנוכחיות, יהיה מסוכן אף יותר לא לנסות אפשרויות שמטרתן לשנות את הסטטוס-קוו הנפיץ. יוזמה אזורית משמעותית הנתמכת על-ידי מדינות המפרץ ומצרים תקשה מאוד על חמאס לסרב לסיוע הומניטרי וסיוע ל[שיקום] התשתיות המתפוררות בעזה, שכן מהלך כזה [סירוב של חמאס] יעמיד את הארגון בפני התקוממויות עממיות רחבות היקף ויעניק לישראל לגיטימציה להשתמש בכוח בתרחישי הסלמה עתידיים.
באשר לגדה המערבית, יהיה זה חכם עבור הצדדים להחיות היבטים של הגישה [הגורסת יישום צעדים] מלמטה למעלה: כלומר, חיזוק הדרגתי של מרקם החיים עבור התושבים הפלשתינים, בניית תשתיות וחיזוק מערכות השלטון המקומי. חזרה למהלכים כאלה עם מיקוד מחודש עשויה לחזק את הרשות הפלשתינית ללא קשר למה שיקרה בעזה. בהקשר זה, ראוי לזכור את גישתו הייחודית של ראש הממשלה לשעבר סלאם פיאד, שתמך במנהיגות מעשית וריאליסטית יותר.
כמובן, תהליך שיטתי מסוג זה, המבוסס מלמטה למעלה, דורש סבלנות ואומץ, וניסיון לשינוי הדרגתי בהקשר של מציאות פלשתינית הפכפכה בהחלט אינו נטול סיכונים. עם זאת, נקיטת פתרונות מהירים לא מציאותיים בעת ניסיון לכבות שריפות היא גישה מסוכנת הרבה יותר, שסביר להניח שתוביל להתפרצות רבה יותר בעזה ולהתפוררות קטלנית של הממסד [הפלשתיני] בגדה המערבית. מצב השקט היחסי האחרון בגדה המערבית מטעה, שכן הוא נשען על מאמצים יומיומיים של צה"ל ושירות הביטחון הכללי לחסל תשתיות טרור, לעתים קרובות בתיאום עם מוסדות הרשות הפלשתינית בראשות עבאס (המתנגד לטרור אך עדיין דוגל בגישה פוליטית שאינה מציעה הרבה יותר תקווה מזו של חמאס). חטיבת המחקר והניתוח של צה"ל פרסמה התרעה אסטרטגית על [האפשרות] להתפרצות [אלימות] והתפוררות [הרשות הפלשתינית] כבר לפני שנים, והאירועים מאז רק אישרו את תקפות ההערכה.
במילים אחרות, העימות האחרון בעזה והשפל הברור בלגיטימציה של הרשות הפלשתינית צריכים לשמש קריאת השכמה לממשלות החדשות בירושלים ובוושינגטון. בנוסף לרענון תהליך הלמידה שלהן בנושא הפלשתיני, עליהן לשקול מעבר מניהול הסכסוך לעיצובו ולהפחתת הסיכונים שהוא יוצר. החלטות אלו יצטרכו להתקבל גם בהקשר למדיניות כלפי אירן - בין אם יושג הסכם גרעיני ובין אם לאו, ובמיוחד לאור המתיחות הגוברת עם חיזבאללה בלבנון הנתונה לזעזועים. ואכן, אם מקבלים את ההנחה שישראל עשויה להתמקד ביתר שאת באתגר האירני בעתיד הקרוב, קריאת ההשכמה עשויה להיות למעשה קריאה אחרונה. ציווי זה עלול להפוך דחוף עוד יותר אם "אפקט אפגניסטן" יעצב מחדש את הגישה האמריקנית הרחבה יותר למזרח התיכון וישנה את החשיבה של אירן ושותפותיה בלבנון, תימן, עירק ועזה. [
סימוכין]