ב'סלנג' הישראלי ישנו ביטוי "לא סופר אותו", שמשמעותו זלזול ביריב ובחשיבותו, או הבדל גדול ביניהם. מסתבר שהתורה רוצה שכן "נספור את העולם" ושהעולם "יספור" אותנו, או יותר מדויק - שאנחנו "נספור" את עצמנו...
בסדר שערכו חכמינו לקריאת פרשיות התורה נקבע שבשבת שלפני חג השבועות, חג מתן תורתנו, נקרא בתורה את פרשת במדבר, הפרשה הפותחת את חומש במדבר במפקד המונה וסופר את בני ישראל, מפקד שעל שמו נקרא חומש במדבר כולו "חומש הפקודים" - כלומר החומש העוסק בספירה ומניין.
בחסידות מובא הסברו הנפלא של השל"ה הקדוש על הקשר ההדוק בין מניין בני ישראל למתן תורה: כאשר בוחר הקב"ה בעם ישראל ל"עם סגולה" ומעניק לו את התורה הקדושה, הרי עדיין מדובר בעם שהוא "המעט מכל העמים", "כבשה אחת בין שבעים זאבים", וכידוע השם הר "סיני" ניתן כיוון שעליו גם "ירדה שנאת אומות העולם"; לכן יש לוודא שלא יתבטל במיעוטו מול כל אותם שבעים אומות העולם, שהרי אנו יודעים שישנו מושג של מעט הבטל מול הרוב, "בטל בשישים" וכיוצא-בו.
אלא שישנו כלל בהלכה הקובע "דבר שבמניין אינו בטל": הסיבה שדבר כלשהו מתבטל "בשישים", הוא מפני שלעומת ה"שישים" או יותר, אין לו כל חשיבות; אך כאשר מדובר על "דבר שבמניין", דבר שחשוב לבעליו, עד שהוא סופר אותו ומוודא את מספרו - מורה הדבר שהוא בעל חשיבות גדולה, ומפני חשיבותו לעולם אינו בטל גם מול רוב עצום שכנגדו.
כך גם עם ישראל, העובדה שהקב"ה סופר אותם ומחשיב את מניינם המדויק, כמו שנאמר במדרש ש"מפני חיבתן מונה אותן כל שעה" - מעניקה להן חשיבות שכזו, שגם מול רוב עצום שכנגדם, המנסה לשלול את מציאותם - יש להם מציאות חשובה וחזקה ואין הם בטלים ברוב.
הרבי מחדד את הסברו של השל"ה באור נוסף: הרי ברור שחשיבותו של עם ישראל ומציאותו כעם סגולה קיימת גם מבלי אותה ספירה. כאשר אדם סופר מניין פירות מסוים, הדבר מהווה סימן שאותן פירות חשובים בעיניו, ולכן אינם בטלים ברוב; אך בעם ישראל גם לולא ספירתו ברור שהוא חשוב בעיני הקב"ה, וודאי לא יתבטל מול אומות העולם.
אלא שכאשר מדובר על ערב מתן תורה, שמטרתו כמבואר בחסידות, שהקדושה והאור האלוקי ישפיע, ישנה, ירומם ויחדור לתוך העולם - אין די בכך שאנו יודעים שזוהי האמת שעם ישראל חשוב ואינו בטל לעולם; הנדרש הוא שהעולם מצידו ובהבנתו שלו יכיר בכך. ולשם כך יש צורך בספירה גשמית שהעולם רואה את מציאותו החשובה של עם ישראל בגשמיות, כדבר מוחלט וברור, ואז עם ישראל לא רק "שורד" בעולם הזה, אלא משפיע, משנה ומזכך את העולם.
להבנת הדברים בעומק יותר: בחיי היהודי ישנם שני רבדים שונים ונפרדים, שלפעמים נראים גם כסותרים זה את זה: יהודי הוא "חלק א-לוה ממעל ממש", שעצם נשמתו הוא דבר אחד ומיוחד עם הבורא. דבר זה בא לידי ביטוי ברגעים נשגבים ונעלים, כאשר אדם מתעלה לגמרי מעל עולם החומר, וזועק "שמע ישראל .. ה' אחד". אם זה ברגעי השיא של יום-הכיפורים, וברגעים נוראים בהיסטוריה שבו נאלצו יהודים למסור נפשם על קידוש השם. ברגעים אלו בא לידי ביטוי אותו "עצם הנשמה" הפנימי והנסתר, שאינו מתחשב בעולם שסביבו.
מאידך-גיסא, תפקידו של היהודי הוא לחיות ולקיים תורה ומצוות בתוך העולם הגשמי ויחד עימו. ולכן רוב הזמן אותו "עצם נשמה" שאיננו מתחשב במגבלות העולם הינו מוסתר ונחבא. בדרך-כלל האדם משתמש ב"כוחותיו הגלויים", שבהם הוא מוגבל ומודרך לפי הסדר הגשמי. הוא מקדיש את רוב זמנו לפרנסת בני-ביתו, לצורכי הגוף והחומר, וגם כאשר הוא עוסק בתורה ומצוות, זה נעשה במגבלות הטבע והעולם, מבלי 'להרגיז' ולאתגר את סביבתו; כך שהעולם שסביבו "מכיר" את כוחותיו הגלויים של האדם, אך לא את "עצם הנשמה".
אך כדי לפעול ולזכך את העולם, שזוהי כאמור מטרתו המובהקת של מעמד מתן תורה כולו, יש צורך שהעולם "יכיר" ויבין, מתוך מגבלות ההכרה שלו, שאותו יהודי כפי שהוא מכיר אותו בחיצוניותו, יש לו את "עצם הנשמה", שהיהודי בפנימיותו קשור ושייך למשהו אחר ונעלה, שלמעלה מהעולם. לכן מתן תורה נפתח במילים "אנוכי ה' אלוקיך" - ומסבירה תורת החסידות ש"אנוכי מי שאנוכי", הקב"ה בעצמו, שהוא למעלה משמות ואינו נרמז בשום אות ותג, צריך להיות "אלקיך" - שמשמעותו "כחך וחיותך"; שאותו "עצם הנשמה" המוטבעת בפנימיות היהודי, צריכה להתגלות בחייו והנהגתו היומיומית.
כאשר בתהלוכות ילדים בל"ג בעומר, הנראות דומות למפגני מחאה או הופעות בידור, זועקים "שמע ישראל", מבלי להתחשב במקום ובזמן; כאשר יהודי מכריז באו"ם, בשפה המובנת לכל אומות העולם, שארץ ישראל כולה שלנו לא בגלל תירוצים כאלה ואחרים אלא מפני ש"בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ" ו"ברצונו נטלה מהם ונתנה לנו" כהסבר רש"י על הפסוק; כאשר יהודי מתעקש לתרום הרבה יותר מ'מעשר' מכספו ומרצו, על חשבון ענייניו האישיים, כדי שבית-הכנסת או ענייני יהדות אחרים יהיו הכי יפים ומהודרים בגשמיות; בדוגמאות כאלו ורבות אחרות, קולט העולם, בעיניו שלו ובהבנתו שלו, שיש כאן "אנוכי מי שאנוכי" המתגלה לעולם דרך עם ישראל, ומבין היטב שאחרי ככלות הכל - "אין עוד מלבדו".
זוהי משמעותה הפנימית של אותו "מניין בני ישראל": כאשר סופרים את כל עם ישראל כולו, ללא כל הבדל, בספירה אחת, שבה לצדיק הגדול ולאדם הפשוט ביותר יש אותה חשיבות, משמעות הדבר שלא סופרים את ה"אדם", אלא את "עצם הנשמה" - אותה נקודה פנימית שבה כל עם ישראל בשווה ממש. כלומר "מגלים" לעולם את הפנימיות האמיתית של יהודי. וכאשר אנחנו "סופרים את עצמנו", מגלים את אותו 'עצם הנשמה' ומחברים אותו אל חיינו הגשמיים, או-אז העולם בהחלט "סופר אותנו"...