אמיר גלילי מנתח מערך שבילים שהיו בשימוש יום-יומי של הבדואים עד לשנות השבעים של המאה הקודמת. וזאת תוך ניסיון להתוות מספר מאפיינים של הנוף התרבותי שמותירה חברה נוודית (נוודית למחצה) בשטח מדברי.
דייקת אל עמרין: שמו של האזור ניתן על-ידי שבט העזאזמה שניצח שם את שבט העמרין שביקשו לפשוט את כל רכושם. היו חוקרים (וביניהם פאלמר) שקשרו את שם המקום לשבט האמורי המוזכר בתנ"ך באזור גאוגרפי זה. בשנת 1897 תיאר את המקום החוקר הצ'כי מוסול שהלך על דרך עתיקה שנסללה על גב ההר החוצה את נחל הבשור.
בשנת 1946 גילו חוקרים ישראלים גדמים של עצי האלה שאף היא שימשה לפריט המתאר את הדרך העתיקה. גם המפות החשובות מראשית המאה של מוסול וניוקומב מראות שמסלול זה שניתן היה להגיע אתו לסבייטה (שבטה), נחשב למסלול רחב וחשוב באזור.
המעבר שימש לדעת החוקרים גם תוואי מעבר מרכזי מהערבה לכיוון עזה, וכמו-כן שימש מעבר בין אזור ניצנה ופתחת ניצנה שהיוותה אז שער לצפון סיני וגם גבול בין שבטי. גלילי ציין כי ותיקי הפלמ"ח זכרו את הפעמים שישבו בסבייטה וחיכו למורה הדרך הבדואי שסיפק מצרכים מחנות, מהלך מספר שעות (על הדרך המתוארת) - הלוך וחזור אל תוך הדייקה.
טריק אום חרובה: "דרך אם החרוב" מאפשרת להגיע לבאר שבע וביר עסלוג'. גם שביל זה נחקר גם על-ידי מוסול ואף נלסון גליק עבר עליו בשנת 1953. מראיונות שקוימו עם בדואים הוברר ששביל זה שימש את ההולכים מבקעת באר שבע לירוחם ולכיוון עובדת וצין.
נקב מסאוורה: כשביל זה, כמעט שאינו מוזכר במקורות ובזיכרונות ושימש כנראה רק את הבדואים שחנו במקום.