בכל פעם שאני שומע את זמזום מטוסי הקרב מעל ביתי, אני יודע שבחלוף מספר דקות לא רב, טייס או נווט יילחצו על כפתור בצד ימין או שמאל של כסאם, או כזה שנמצא בדיוק מולם, ותשתחרר פצצה או ישתחרר טיל, שיעשו 'משהו' על פני הקרקע או מתחתיה, והאזור שבו הפצצה תיפגע ישנה את גם את מראהו וגם את ריחו.
מה שהיה שם רגע לפני הפיצוץ לא ישוב להיות שם לעולם! כן, החי, הצומח והדומם ישנו את צורתם ומהותם. "למזלם", הטייס/נווט אינם צריכים להיות בדיוק מעל האזור שייפגע כדי לראות את התוצאה או את גל העשן שנישא משם שהוא בדרך כלל עצום ורב. עד שאותו גל ייעלם, הם, הטייסים/נווטים כבר יהיו אחרי מקלחת הטיהור שבבסיסם, בדרך לבתיהם, לחבריהם/חברותיהם/משפחותיהם. הטייסים/נווטים יכולים להיות עשרות ק"מ משם, והפצצה תפגע בדיוק נמרץ (כמו במשחק מחשב דימיוני של בול-פגיעה) במקום שאליו כיוונו והתכוונו.
יעצרו נא כל טייס או נווט לרגע ויישאלו את עצמם שאלת תם: 'כמה חטופים, לעומת מספר הפצצות כבר שחררתי מתחילת המלחמה הארורה? ואולי, תישאל השאלה: איזה מחיר אני משלם או אשלם על כך בעתיד? ואולי גם עוד כמה פצצות אני אמור לשחרר על-מנת שמתן צינגאוקר וחבריו ישובו בשלום לביתם? כמה? 10? 100? 1,000? אין סוף? האם באמת אין אלטרנטיבה לשיגור הפצצה? האם תמיד זה: רק עוד פצצה אחת וזהו?