0629 // אחרי 600 ימי מלחמה, אין מילים עוד. ואין מה לומר שלא נאמר. רק לעשות. בדיוק כמו שאמרה לכולנו רייצ'ל גולדברג פולין, אמו של הירש ז"ל. זה הרגע האחרון לעשות. כל דבר שנדע לעשות. שמטרתו לשחרר ולבלום, לשחרר לחופשי את כל האחים והאחיות השבויים בעזה, ולבלום את מלחמת השולל. אלו רגעי הכרעה. של מלחמת אוקטובר ושל ישראל בכלל. את השלטון הבנו. את הדרך למדנו. ההצעה שמונחת היום על השולחן, שחרור מפוצל, אם וכאשר, עשרה ישוחררו בתחילת הפעימה ועשרה אחרונים 60 יום אחרי, אם וכאשר יגיעו להסכמות על סוף מלחמה. כלומר שני שלבים. שוב שלבים. שוב הפרה ומלחמה וחזרה לשולחן המו"מ. כלומר המלחמה עד אוקטובר-נובמבר, כפי שצפה רון דרמר. ואיזה אלוהים יערוך את הסלקציה בין עשרה חטופים חיים שישוחררו לבין עשרה חטופים חיים שישארו במנהרה? כולם בסכנת מוות ודאית, כולם מעונים ונואשים ונפשם מדממת. רק מחשבה מפלצתית, שמטרתה משיכת זמן, תפריד בין העשרים ששרדו. זמן שלטון כזמן ימי השבי. המלחמה מקיימת את הממשלה, וזו עוד תאחז בה בכל כוחה. משום כך, רק הציבור ידע ויוכל לשנות, לשחרר ולבלום. ורק לעשות, זה הכל עלינו.