יש ביטויים שדי באמירתם כדי לעורר חלחלה. אחד מהם הוא: "לגדל ילד בעזה". קשה להעלות על הדעת מיזוג חריף מזה בין תום לבין תופת, בין אשמה לבין אש. בעולם שבו טילים 'נושמים' אוויר יחד עם תינוקות, מי באמת יכול לחשוב שזהו מקום ראוי לחיים, קל וחומר לילדים?
אבל העובדה הזו, הבלתי נתפסת, היא מציאות עבור אלפי הורים. כל תינוק שנולד שם, בעזה, הוא עדות חיה לניצחון התקווה על ההיגיון, אולי גם לאשליה על המציאות. יש שיקראו לזה חוסר אחריות. איך אפשר להביא חיים לעולם ששולח את מותו מהשמים? אך אולי זו גם קריאה אנושית נואשת נגד התבוסה: לחיות בכל מחיר, גם במקום שבו אין כמעט חיים נורמליים.
שורשי השיגעון הזה נעוצים אולי עוד בהר המוריה. גם שם עמד אב עם בנו, וקול רעם ביקש ממנו להקריב את ילדו בשם אמת נשגבת. מי מאיתנו היה נעתר לפקודה כזו? האם נותרה לו איזו שהיא ברירה במשחק הכוח הזה? המלאך שבא לעצור את ידו של אברהם הגיע ברגע האחרון. כן, ברגע האחרון. אבל ברצועת עזה אין מלאכים. אין תחליף כמו איל בסבך. רק הורים שמניחים את בניהם לישון בלי לדעת אם יתעוררו, ורק קול פיצוץ חזק יותר מקולו של המצפון.
ובישראל? אנחנו שואלים: איך הם לא חשבו על זה? איך הם ממשיכים להביא ילדים לעולם? אבל זוהי שאלה שנובעת ממותרות של ביטחון ושל כוח. במקום שבו עצם הקיום הוא מעשה גבורה, גם אהבה ופרייה, היא לעיתים קרובות פעולה של ייאוש.
אולי זו הסיבה שבמקומות רבים בעולם, גם כאלה שהם הרחק מאוד מהאש והעשן, אנשים מוותרים יותר ויותר על הבאת ילדים לעולם. לא בשל עוני או מלחמה, אלא למשל, מתוך תחושת עייפות קיומית, חרדה סביבתית, חוסר אמון בעתיד. הם אינם זקוקים לטילים כדי להבין שאין ודאות, שאין מלאך שיבוא לעצור את הסכין. אולי, דווקא מתוך מודעות חדה לשבריריות החיים, הם בוחרים לא להעמיד את 'יצחק' על המזבח כלל.
וכך, בעוד בעזה ילדים נולדים בתוך עפר ואפר, במערב הם חדלים להיוולד מתוך ספק. שתי קצוות של אותו כאב אנושי, הרצון לחיים, והפחד מהם וממהותם.