עשו לעצמכם טובה וצפו ב"מפגש הקצוות" בין נווה דרומי לפרופ' יולי תמיר. עשר דקות מטלטלות ממש. יש כל כך הרבה מה לומר על המסמך התרבותי המדהים הזה, אבל כרגע אסתפק בכמה פנינים:
"מקרבות מעולם לא צמח משהו טוב", אומרת תמיר. באמת? גם לא מהקרבות של מלחמת העולם השנייה? גם לא מהקרבות של מלחמת השחרור? גם לא מעוד אלף ואחד קרבות בהיסטוריה? איך בן אדם חושב יכול להוציא מהפה שלו משפט כזה?
"אין צד טוב ואין צד רע בסכסוך". שני הצדדים אשמים. באמת? מסתבר שגם האכזריות יוצאת הדופן שכולנו ראינו בשבעה באוקטובר, אכזריות רצחנית שזוכה לתמיכתם של מאות אלפים בעזה, לא מספיקים בשביל לשחרר את תמיר ממנטרת ה"כולנו אשמים" ומעיקר האמונה שיש כאן איזו סימטריה בין הצדדים.
ובדיוק בשביל זה היא צריכה את ההשוואות המכוערות בין הילדים בעזה שירקו על חטופים, לבין "ילדי המתנחלים" שיורקים על ערבים. ובדיוק בגלל זה היא חייבת להתעלם מהעובדה שבעזה השתתפו ותמכו ביריקות - וגם במעשים קצת יותר חמורים מיריקות - אלפים אלפים, ואצלנו - שוליים שבשוליים שכולנו מגנים.
וזה גם הקשר בין הדברים - מכיוון שתמיר לא מוכנה להבין את מה שכל ילד מבין (ומצחיק שדווקא היא מאשימה את נווה כל הזמן בחשיבה צרה ופשטנית, ולא מפסיקה להתנשא עליה ולזלזל בה) - שאין שום סימטריה, ויש טובים ורעים - ממילא גם אין לה שום דבר ששווה להילחם עבורו. כי נלחמים בשביל ערכים ובשביל הטוב. וכאשר סולם הערכים שלך מעוות והמוסר שלך משובש ללא תקנה - באמת לא ברור על מה יש להילחם.
ברגע של כנות מודה תמיר - השמאל בישראל במצב קשה מאד. אכן כך. אבל פרופ׳ תמיר לא מצליחה לחבר בין הנקודות. בין הסחורה המקולקלת שהיא משווקת, לבין הדלדלות הקונים. תמיר היא נשיאת המכללה בבית ברל. היא גם הייתה שרת החינוך. אלה האנשים שמילאו את מוחות ילדינו במשך שנות דור בקשקושי השלום ו"האחר הוא אני" ויש כאן "נרטיבים" מתחרים. וכל מי שרוצה להבין את ירידת השמאל יחשוב - איפה ברל, ואיפה תמיר.
לכו וצפו. שווה את עשר הדקות. וכאן המקום גם לשבח את המפעל יוצא הדופן של נווה דרומי, ששבוע אחר שבוע חושפת בפנינו את פניה של האליטה שוקעת.