לכבוד חג הביכורים בקיבוץ על גבול לבנון יצאו הורים עם תינוקות בידיהם במחול לרקע שירת הגבעטרון "מלאו אסמינו בר ויקבינו יין." את השיר כתב פנחס אלעד-לנדר לפני כמעט מאה שנים. כמה מתאים שאת השורה הפותחת ממשיכות השורות: בתינו הומים, הומים מתינוקות ובהמתנו פורה מה עוד תבקשי מאתנו מכורה ואין, ואין עדין? כך בשנת 1932. בסוף שנת 2025, יש לנו מדינה, והיא נפלאה כפי שלא הייתה מעודה, אך אנחנו במלחמת קיום, ובל נשגה בהגיגים: המלחמה אפילו לא קרובה לסיומה. אירן עוד לא אמרה את דברה. החות׳ים מעירים אותנו כמעט מדי יום ביומו ומשתקים את רצף הטיסות הנכנסות ויוצאות (כפי ששיתקו לפני כן נתיבים ימיים של סחר בינלאומי). חיזבאללה משתקם בלבנון. חמאס בונה מחדש את צבאו ואת העיר של מטה. וערביי ישראל מרימים ראש, בעידוד ובאישור.

מה מבקשת מאתנו המכורה? שלום בית, רעות ואחווה. מבקשת ואינה נענת.

המשורר פנחס אלעד-לנדר קבור בבית העלמין הדרום (שאני מכיר כבית העלמין הישן של ת"א, בגבול חולון, בת ים וראשון לציון). דודתי, יונה אידלסון, קבורה שם, ולא קל למצוא את הקבר בים המצבות. גם אם יודעים בדיוק את המיקום, הדרך לשם ארוכה עד מאד. בביקורי האחרון מצאתי ציון דרך, שכן היא קרובה לחלקה הצבאית. בביקורי הבא אנסה למצוא את קברו של המשורר, ואני יודע שהמנגינה תתנגן במוחי מהלך הביקור כולו. לאורך הגבול של בית העלמין עם אחת הערים, מתפתלת דרך ארוכה שלשני צדיה מצבות לזכר קהילות שלמות שנספו בשואה. אני קורא לה "דרך השואה." מצבה אחרי מצבה הן ניצבות, וביחד הן יוצרות דרך מיוחדת, כמוה לא ראיתי באף מקום אחר. "רחוב" אחרי "רחוב" ללא סוף הנראה לעין. בניגוד ליד ושם, או למוזאונים לשואה ברחבי העולם, כאן זו המציאות האמיתית: איש כבר לא פוקד את המצבות, משל נשתכחו, גלמודות נותרו הן. זהו דבר של העבר: הקהילות נכחדו, האנשים נרצחו באכזריות, אלו יותר מהר ואלו לאחר סבל ויסורים נוראיים, בשיטתיות מדהימה, כדי להגיע לפתרון הסופי לבעיה היהודית, והעולם שתק (או שיתף פעולה). עכשיו העולם חזר לסורו בצורה פעילה ביותר, כי עדיין יש יהודים וצריך להשמידם. בדרך השואה בבית העלמין הישן של ת"א אין זילות השואה. כאן לא משווים אותה לארועים אחרים בעולם (או לעזה, כפי שעושים בבית הדין הבינלאומי בהאג). כאן ניצבת תזכורת-עד למה מסוגל העולם הנאור לעשות, הצורך ליהודים במדינה משלהם ומדוע עלינו להיות חזקים בכדי לשרוד. את כל זאת לא מבינים בימינו - לא בישראל, לא ביהדות התפוצות וגם העולם עצמו מעדיף להתעלם ולשכוח.

כמו אותה דרך השואה, כך גם העולם: שכח. כך גם אנחנו: הבטחנו "לעולם לא עוד" ולא עמדנו בהבטחה.

יש לנו ארץ משגשגת, פוריה, מתחדשת ומתרבה, ואנחנו לא שומרים עליה. אולי מן הראוי לסוע לאותו בית עלמין בין ראשון, בת ים וחולון, במטרה מיוחדת של עליה לאותה "דרך השואה." נעצור שם, משפחות שלמות, הסבים והסבתות, הילדים, הנכדים והנינים, ונעבור ממצבה למצבה. נבקר ונחליט לחזור. כה ארוכה הדרך שנבין עד כמה גדול היה האסון, עד כמה נפלא הנס שניתנה לנו המדינה, עד כמה עלינו לעמול לשמור עליה מכל משמר. נעלה לרגל במסדרונות העבר, והביקור הבא שלנו יהיה בירושלים הבירה, שהיא העבר, ההווה והעתיד. אולי אז נבין שזו לא ה"דמוקרטיה" עליה אנחנו צריכים להגן מכל משמר, כי בית הלאום היהודי, הוא ולא אחר. שאם לא נעשה כך, לא יהיה עתיד לכל 15 מיליון היהודים ברחבי העולם. חייבים לשמור דברים במסגרת הראויה. פעם חשיבות הבית הלאומי, עצם קיומו, שרידותו ושגשוגו היו נחלת הכלל. היום המדינה מובלת ע"י אליטות עבורן אלו לא המקורות ולא המהות, כי אם סגידה לאליל בשם "דמוקרטיה." (לכן לדוגמה, בשב"כ יש חטיבה שלמה הפועלת נגד יהודים במקום להגן עלינו מפני אויבינו המוסלמים. כה עסוקים היו בשב"כ בנוער הגבעות ולהפליל "מתנחלים" רק בגלל שהם דתיים המאמינים באלוהים ובארץ ישראל, שאפילו לא שמו לב לתוכנית כה נועזת, כה מדהימה, כה פשוטה וכה מוצלחת כמו הפלישה של שבעה באוקטובר.) הרשו לי להזכיר את מה שאמר אברהם לאביו אחרי שניפץ את הפסלים אותם היה אמור להאכיל, להשקות ולהנעים את זמנם: קם אחד מהפסלים ושבר את כל השאר. אביו ידע שלא כך הוא, אך כמו בג"ץ והיועמ"שית ומוחי קפלן, הוא כבל את ההגיון הישר ונהג כמנהג אותה תקופה, עצם עיניו בחוזקה, בתדהמה, בחוסר אמון, והחליט להעניש את אברהם. הגיע הזמן להתעורר. במו ידינו אנחנו מחריבים את מדינת ישראל, הבית היחיד שיש ליהודים. מסתבר שהמוות הקליני של שבעה באוקטובר לא הספיק, וחזרנו לדרכינו. אם לא נתעורר עכשיו, נמצא עצמנו במחנות ריכוז, ומי יבוא אז לעזרנו? מי ילחם להצילנו? איפה תהיה דרך שואה נשכחת, כמו זו אותה אני פוקד אחת לשנים רבות? -------------------- לשנת ה-77 (ע"ז) של מדינת ישראל המודרנית, תהילים כ"ט:11:

יְהוָה עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן יְהוָה יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם

חזק חזק ונתחזק

עם ישראל חי

נצח ישראל לא ישקר