כשקראנו ביום שבת, ערב חג השבועות, את ההפטרה בספר הושע המצורפת לפרשת במדבר, חובה היה עלינו לעצור לרגע בפסוק י"ז בפרק ב' - "וְנָתַתִּי לָהּ ... אֶת-עֵמֶק עָכוֹר לפֶתַח תִּקְוָה". לעצור ולשאל את עצמנו האם עשינו הכל כדי לחלץ את חמישים ושמונה חטופינו מעמק העכור של הגיהינום בעזה תחתית. האם עשינו הכל כדי לקרבם לעבר פתחה של התקווה, לעברו של ניצוץ לתקווה לראות את כל אחינו נחלצים משש מאות ימי הרעבה ועינויים מבלי שיזכו לראות אור שמש.
בפסוק כ"א - "וְאֶרָשְׁתִּיךְ לִי לְעוֹלָם, וְאֶרָשְׁתִּיךְ לי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים", חייב להזדקר לנגד עינינו עמרי מידן מקיבוץ נחל עוז. אני חש שכל מטעני האהבה הגנוזים במילה היפה והמרגשת "אירשתיך", התרוקנו לחלוטין בשש מאות הימים בהם הוא רעב ללחם, אזוק בשלשלאות וגעגועיו לרעייתו ולבנותיו מבתרים את ליבו לבתרים. במילה "ארשתיך" יש שילוב של התחייבות ואהבה, השילוב הזה לא עמד במבחן.
המילים "בְּצֶדֶק", "בְּמִשְׁפָּט", "בְּחֶסֶד", "בְּרַחֲמִים" "וֹבֶאֱמוּנָה" נראות חיוורות ומבוישות, לנוכח עוצמת הפער בין משמעותה של כל מילה ובין המנות הגדושות של סבל וייסורים שעוברים חמישים ושמונה חטופים, כשהיד הגרומה של המוות עומדת כל רגע ליטול את חייהם.
כשאני קורא את דברי רוחמה בוחבוט, אמו של אלקנה, שבנה נאנק שש מאות יממות, שהיו לשש מאות לילות, אני חש את עוצמת הפער ביו גבהי ההבטחות "בְּאֶרָשְׁתִיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה" בהפטרה בספר הושע ובין מה שרחשי לבה מבטאים: "אין לי אמונה כבר באף אחד". המילה "וְאֵרַשְׁתִּיךְ" בהפטרה עבורה זו מילה חסרת תוכן. אחיו של נמרוד כהן אומר: "כי החרדה והדיכאון הפכו לחלק מהיום-יום", ואמו של חלפון היא פשוט מיואשת, כי פשוק י"ז בהפטרה לא קרם עור וגידים ועמק עכור רחוק מפתחה של התקוה.
ביום השש מאות היה חייב כל אזרח לצאת מביתו ולזעוק לעברה של ממשלת ישראל - לשלם את המחיר המכאיב ביותר רק כדי להציל את אחינו מהגיהינום של עזה. והצעד הראשון המתחייב - הוא הפסקת המלחמה.