התראיינתי כעת לטלפון החרדי - "קו נייעס" (ובהערת אגב: תמיד כיף. שיחה עמוקה, רצינית ומורכבת). ורציתי להדגיש כאן את מה שאמרתי שם - ישראל מצאה את עצמה בצד הלא נכון של דונלד טראמפ בכל מה שקשור למו"מ מול אירן. יש לזה כמה גורמים: הקפריזיות של טראמפ שהאינטרס שלו גובר תמיד על כל אחד אחר; הלחץ של מדינות המפרץ, בדגש על קטר וסעודיה, אבל גם של טורקיה ורוסיה, להגיע להסכם; הרצון של טראמפ והכוורת שלו לסיים מלחמות ולא להתחיל כאלה (ע"ע תימן, אוקראינה וכולי); אבל מעל כולם בולטת חוסר המוכנות והיהירות הישראלית. זה לא מספיק ללחוץ על טראמפ (2017) לצאת מההסכם. צריך גם לייצר חלופות רציניות. לעבוד עם האירופים, עם הערבים, עם ממשל טראמפ הקודם וממשל ביידן שהחליף אותו, כדי לייצר חלופה שלא תלויה בנס נוסח קריסת המשטר מעצמו או פתיחה אירנית במלחמה שתביא את ישראל לפעול (שוב, בתגובה, לא ביוזמה). הדהירה האמריקנית להסכם שמזכיר את זה שנחתם מול תימן קרי הסכם בילטרלי שישראל לא צד לו, ולא נהנית ממנו (במקרה החות׳י - האזעקות נמשכות; במקרה האירני - מימון הטרור והעשרת האורניום) מתבצעת על אפנו וחמתנו - ומאירה באור שלילי מאוד את החזון האסטרטגי ויישומו מצד ממשלת נתניהו, האיש שטבע את הביטוי "החיים עצמם" ביחס לאיום האירני. ייתכן בהחלט שישראל לא הייתה יכולה למנוע את הגרעין האירני כלל, לפחות לא באמצעים דיפלומטיים. אבל מעבר לרטוריקה הריקה והמיליטנטית, מתברר כעת שאחרי שנים של איומים (בעיקר על הציבור כאן, אגב) נותרנו מול שוקת שבורה: לתקוף אי-אפשר (טראמפ הבהיר את זה) גם אם האמצעים ישנם. לדבר גם לא. עכשיו דרושה הסתכלות חדשה לגמרי. לא בטוח שהממשלה הנוכחית מסוגלת לזה.