שוב נשמעים הסופרלטיבים: "אדם ערכי", "קצין מבריק", "מפקד אהוב". על דוד זיני, כמובן. וייתכן שכל אלה נכונים. אולי הוא באמת אדם נדיר, מוסרי, אחראי, חד מחשבה ורחב לב. אבל כל תכונות האופי הללו אינן רלוונטיות בשום צורה ללב הבעיה. כי הבעיה היא לא בזיני, אלא במינוי. והבעיה במינוי אינה רק בזהותו של הממונה, אלא בזהותו של הממנה, ובעצם בעצם המעשה.
ברגע שנתניהו בחר להפר את הנחיית היועצת המשפטית לממשלה ולמנות את ראש השב"כ הבא בניגוד להוראות בג"ץ, כל דיון על מעלותיו האישיות של המועמד פשוט חוטא למטרה. זו אינה שאלה של מי, אלא של איך. ובמקרה הזה באיזה חוצפה.
זוהי בדיוק אותה הסטה שיטתית של השיח שראש הממשלה לא מרפה ממנו אפילו לשניה: במקום לשאול מה מותר ומה אסור, עוסקים בשאלה האם האיש "ראוי". זה כמו להגניב גול בכדורגל תוך דריסה של כל שחקני ההגנה, ואז להלל את הבעיטה המושלמת.
ואם כבר דימויים, אז חסרה רק תמונה של ראש הממשלה, על ארבע, נושא בפיו את זיני ברצועה, בשיניים קפוצות, בלי להרפות. כי כך בדיוק נראית השיטה: לא בעלי תפקידים שזוכים באמון הציבור, אלא שליחים אישיים שהובאו למלא תפקידים ממלכתיים, מבלי שיישאר דבר ממלכתי.
העובדה שזיני בחר להיכנס לנעליים האלה, למרות שידע היטב מה עומד מאחוריהן, פוגעת גם בו. ערכים לא נמדדים רק באמירות, אלא גם ביכולת לומר: "לא. כך לא מקדמים תהליכים. לא על הגב שלי". ולכן השאלה האמיתית אינה מי הוא זיני אלא מי אנחנו? האם נשתוק או נילחם על עקרונותינו?