במהלך תיקון ליל שבועות שקיימה הקהילה השוויונית בגבעתיים, הקשבתי ברוב קשב לדרשה של הרב גלעד קריב ולשאר הדוברים. תוך כדי האזנה באולם מלא מפה לפה מצאתי עצמי שעות לא מעטות גם משוטט במרחבי זמן רחוקים, ומשוחח שיחה דמומה עם גיבורי העלילה במגילת רות. במהלך השיחות נכבשתי בקסם עולמה הרוחני של בת העם המואבי, רות, מופת של רֵעוּת, הומניות ואנושיות. פגשתי את מורת הדרך איך לשבור מחיצות של עוינות בין עמים. במשך כל מהלך התיקון שוטטו משאלות לבי באולם בתחינה, שתישברנה כבר המחיצות המדממות, השוברות את חיינו בארץ ישראל באלו הימים. שעה ארוכה הלכתי בשקט בעקבות מציאות שהתרחשה בהיסטוריה רחוקה, בה נשברו מחיצות של עוינות ונבנו חיים של רֵעוּת. בדממה זועקת ביקשתי, שמציאות חיינו העכשווית המדממת תצליח להיחלץ משרטון העוינות ונהלך רק בנתיבי הָרֵעוּת אותם פילסה רות, בת העם המואבי. רות היא בת של עם, עליו נכתב בספר דברים פרק כ"ג, פסוק ד': "לֹא יָבוֹא עֲמוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה' גָּם דּוֹר עֲשִׁירִי". בסוף הפסוק ישנה הדגשה מיוחדת המחייבת את עם ישראל: "לֹא-יָבוֹא בִּקְהַל ה' עַד עוֹלָם". המחוקק משדר ומחייב עוינות מוחלטת כלפי בני העם המואבי והעמוני. העם המואבי, המקולל בתורת ישראל, הוא זה שפותח שעריו בפני פליטי רעב מבית לחם יהודה. אל קסם עולם הערכים האנושיים של רות, בת העם המנואץ, אני מתוודע בעקבות משפחה ישראלית מכובדת מבית לחם יהודה, שירדה מפאת הרעב לארץ מואב - "... וַיְּהִי רַעַב בָּאָרֶץ וַיֵּלֵךְ אִישׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה לָגוּר בִּשְׁדֵי מוֹאָב הוּא וְאִשְׁתּוֹ וּשְׁנֵי בָּנָיו." (מגילת רות, פרק א' פסוק א') האיש מבית לחם הוא אלימלך, אשתו היא נעמי ושני בניו נושאים את השמות מחלון וכיליון. אלימלך היה מודע היטב לעקרונות החוקה המקראית בספר דברים פרק כ"ג, פסוק ד': "לֹא יָבוֹא עֲמוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה' גָּם דּוֹר עֲשִׁירִי... עַד-עוֹלָם." מול אמירה נחרצת, האוסרת כל מגע עם מואבי ועמוני, ניצבת בכל הדרה דמותה המוסרית וההומנית של בת העם המואבי, רות. אני רואה ברות מוהלת ונימולה, שבאה בברית המעשיות הערכית, ברית הפורסת עלינו שמי שלום, רקיעים מאירים של אחווה והסרת כל המחיצות בין בני העם המואבי, עם המקולל בספר דברים, ובין עם ישראל הזוכה להקרנת עולמות ערכיים ומוסריים, השאולים מאישיותה של הדמות המופלאה, רות המואבייה. רות מקרינה את כל הטוב והיפה עם שלל עוצמות של ערכי מוסר, המתנגשים עם ההוראה בספר "דברים", המחרים כל מגע עם מואב עד עולם. מול ההוראות בספר דברים המגילה פורסת בפנינו מערכות חיים אידאיים בין מואבים ובין פליטי רעב ישראל שהגיעו לארץ מואב. ארץ יהודה לא התייחסה אל רות המואבייה ברוחו של הנביא ירמיהו בפרק י' פסוק כ"ב: "שְׁפוֹךְ חֲמָתְךָ עַל גּוֹיִים שֶׁלֹּא יְדָעוּךָ", אלא פרסה עליה סוכת שלום, כשם שתושבי מואב פרסו סוכת שלום על משפחה עבריה רעבה ברוח התפילה - "פְּרוֹס עֲלֵינוּ - סֻכַּת שָׁלוֹם".