במדינת חוק ודין, בתי המשפט הם משכן הסמכות השיפוטית, אך לא פחות מכך - הם עוגן האמון הציבורי. הציבור רואה בהם מרחב שבו נשמרת ההגינות, נשקלת הזהירות ונערכת בחינה נטולת פניות. אולם יותר ויותר מתדיינים, עורכי דין ואזרחים מן השורה מגלים את מה שלא נכתב בפסקי הדין - אך נוכח עד כאב בפרקטיקה: אחריות שיפוטית בפועל כמעט ואיננה קיימת. שופטים, בניגוד לרופאים, בניגוד למהנדסים ובניגוד לפקידי ציבור אחרים, אינם נדרשים לתת את הדין - אפילו לא ברמה מוסרית או שילוחית - על הכרעות ששינו גורלות או גרמו לנזק עצום. השאלה שצריכה להישאל היא פשוטה: מדוע?

האחריות השיפוטית כיום - הצצה לדין הקיים

במשפט הישראלי, שופטים נהנים מחסינות כמעט מוחלטת מתביעות בשל מעשיהם או מחדליהם במסגרת תפקידם השיפוטי. סעיף 8 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובע כי "אין רואים כשוגה מי שפעל על-פי דין או מכוח סמכות שבדין", ובתי המשפט פירשו זאת כחל על שופטים הפועלים במסגרת סמכותם. יתר על כן, סעיף 77 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 קובע מנגנוני משמעת פנימיים למערכת השיפוטית, אך גם אלה מופעלים במידה מצומצמת ונדירה, ולא מכילים רכיב של אחריות נזיקית או שילוחית כלפי נפגעים מהחלטות או התנהלות שיפוטית לקויה. בפועל, רק מקרים קיצוניים במיוחד של חריגה מסמכות ברורה, הטיית דין חמורה או התנהגות פלילית יובילו לחקירה של נציב תלונות הציבור על שופטים - וגם אז, ברוב המקרים, מדובר בנזיפה ולא יותר. אבל מה הדין לגבי שופט שנמנע ממתן החלטה במשך שנה? מה הדין במקרה שבו החלטת ביניים שגויה הביאה לגזילת זכויות רכושיות, לפגיעה בילדים קטינים, לאובדן הכנסה מתמשך? האם חוסר הכוונה או המסגרת השיפוטית מעניקים לשופט פטור אוטומטי? לפי הדין הקיים - כן.

ניתוח שיפוטי הוא כמו ניתוח רפואי

הגיע הזמן להפסיק להתייחס להחלטות שיפוטיות כאל תהליכים סטריליים. שיפוט איננו הפעלת רובוט פורמלי - אלא פעולה אנושית עמוקה, הדורשת כושר הבחנה, אחריות מקצועית, אמפתיה, יכולת ניתוח ותחושת שליחות. כל אלה קיימים גם אצל רופאים - אך בניגוד לשופטים, רופא שמתרשל - יעמוד לדין אזרחי, מקצועי ופלילי. רופא שמאחר בזיהוי תסמין מסכן חיים, מאבד דקה בחדר הניתוח, או בוחר בפרוצדורה מיותרת - עשוי לשאת באחריות מלאה. מדוע? משום שהמדינה מכירה בכך שחייו של אדם יקרים מדי מכדי להפקירם בידי גורמים ללא בקרה. שופט, גם אם בידיו לא מצוי סכין מנתחים, הרי שבידיו סכין גורלות: הוא יכול לקבוע אם אישה תקבל מזונות או תישאר חסרת כל; אם ילדים יגדלו אצל אב או אם; אם חייב יפונה מביתו או יקבל הארכה; אם חייל יואשם בעבירה או יזוכה. ההשפעה - זהה. האחריות - שונה לגמרי. הציבור מבין את ההשוואה. הנזק שנגרם מהכרעה שיפוטית שגויה או מתמהמהת - הוא נזק ממשי. וכאשר המערכת חוסמת כל אפשרות לבדוק, לתקן או להעניש - נשחקים גם האמון, גם המשמעת הפנימית, וגם תחושת הצדק של כלל האזרחים.

אחריות שילוחית - לא על כוונה, אלא על תוצאה

בחוק, האחריות השילוחית מוגדרת בעיקר דרך עקרון respondeat superior ("האדון אחראי למעשי עבדו") - עיקרון מהמשפט האנגלו-אמריקני המקנה אחריות למעסיק על מעשי עובדיו, גם כאשר לא נתן להם הוראה ישירה. אמנם, שופטים אינם "עובדים" רגילים, אך מדינת ישראל כן מהווה את הגוף האחראי למערכת השיפוטית. נשאלת השאלה: מדוע לא להחיל אחריות שילוחית על המדינה - לכל הפחות - על מקרים בהם נגרם נזק מתמשך כתוצאה מהתנהלות שיפוטית רשלנית, סחבת קשה או שגיאה משפטית מהותית? דוקטרינה של אחריות שילוחית לשופטים לא תחייב ענישה פלילית או הדחה - אך תעגן מנגנון פיצוי במקרים בהם בית המשפט התרשל במילוי תפקידו השיפוטי. הדבר יאפשר לבתי המשפט לתקן עוול, גם כאשר אין ערעור רשמי באופק, וישיב לאזרח תחושת ערך בסיסית: שמי שפגע בו, גם אם בשוגג, נדרש לתת את הדין.

תקדים אירופי: השופטים כבר לא חסינים לחלוטין

בתי המשפט האירופיים כבר פסקו במספר מקרים נגד מדינות על כך שלא קיימו בקרה אפקטיבית על שופטים שפעלו ברשלנות או בזלזול כלפי מתדיינים. לדוגמה, בית הדין האירופי לזכויות האדם קבע כי למדינה אחריות נזיקית במקרים בהם שופטים התמהמהו בצורה לא סבירה במתן פסקי דין, תוך פגיעה בזכות להליך הוגן ולפרק זמן סביר - המעוגנת בסעיף 6 לאמנה האירופית לזכויות אדם. אצלנו בישראל, סעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו קובע את הזכות לכבוד, וסעיף 4 - את הזכות להגנה על קניין. האם אין ראוי להחיל חובות אלו גם על מערכת המשפט עצמה? האם ייתכן שהמדינה תשלול מאזרח את רכושו או את חירותו באמצעות מנגנון שיפוטי - אך לא תהיה מחויבת לפצותו כשברור שנעשה לו עוול?

מקרה מבחן: הפצע השקט של הצד החלש

בתיק גירושים שהתברר לאחרונה, התנהלו הדיונים במשך שנה וחצי מבלי שניתנה הכרעה סופית. המבקשת, אשר זכאית למזונות ולחלקה ברכוש, מצאה עצמה במצב שבו עליה לממן הליכים חוזרים ונשנים - תוך שעדיין לא נאכף ההסכם שעליו חתמה המדינה בעצמה באמצעות מערכת המשפט. גרוע מכך, במקום לדון באחריות המערכת להתמשכות ההליכים - פסק הדין התבסס על הלכה העוסקת דווקא בהתנהלות של הצדדים, כאילו הם אחראים להשתהות. הציבור שואל את עצמו: היכן ההוגנות? מדוע מופעלת אכיפה קפדנית כלפי האזרח - אך לא כלפי בית המשפט?

הגיע הזמן למהפכה שקטה - אך מחייבת

אינני קורא להעמיד שופטים לדין פלילי. אינני מציע לערער על עצמאותם או על שיקול דעתם. אך כן הגיע הזמן להכניס סטנדרט חדש - ברור, שקוף, מבוקר - של אחריות שיפוטית. אפשר לקבוע מסגרת נורמטיבית מחייבת למתן החלטות בתוך פרקי זמן סבירים; לקבוע אפשרות לתביעת פיצויים מהמדינה במקרים של רשלנות שיפוטית חמורה; ליצור מנגנון פיקוח עצמאי שאינו תלוי במערכת עצמה; ואולי הכי חשוב - להחזיר את תחושת הכבוד לא רק לשופטים - אלא גם למתדיינים. כי מי שפוסק גורלות - חייב להיות ראוי לאמון הציבור. ומי שנפגע מהחלטה - ראוי שיישמע קולו. לסיכום, המערכת המשפטית בישראל חייבת לעבור שינוי תפיסתי - מאחריות מופשטת לרעיונות צדק, לאחריות ממשית כלפי בני אדם. זהו לא רק צעד מוסרי - אלא תנאי הכרחי לקיומה של מדינת חוק אמיתית. כי בלי אחריות - אין סמכות. ובלי תיקון - אין צדק.