היום שלחתי למנויי 'פיוט' הרהור על שיר ארס-פואטי מאת שירה כהן, שיר שהוא מטפורה שדורשת מן הקורא לשוב ולקרוא, ולחשוב. את ההרהור והשיר וצילומים מן הכפר הבולגרי אפשר לקרוא באתר, ושם גם להצטרף חינם לרשימת המנויים. לפעמים אני נתקל במקרה בשיר ושומר אותו למועד מאוחר יותר כדי להרהר בו ולכתוב עליו. כך נתקלתי בשיר של שירה כהן. לא זכרתי היכן קראתי אותו ואין לי מושג מי המשוררת. חיפשתי מעט, וגיליתי שהיא משוררת ואומנית רב-תחומית ילידת 1976, וגם עיתונאית ומלמדת כתיבה. אחר-כך גיליתי שהתכתבנו פעם בפייסבוק והיא סיפרה שהיא גרה בבודפשט, והציעה לשלוח לי קובץ של ספר שיריה 'מלכודת' (פרדס הוצאה לאור, 2014). בדרך-כלל אני מבקש לא לשלוח לי שירים, משום שאני כותב רק על ספרים מתוך הספריה שלי או כאלו שפגשתי במקרה, ואין לי זמן לקרוא ספרים הנשלחים אלי. אבל הפעם הסכמתי לקבל את הקובץ, ומצאתי בספר הזה את השיר 'מבוא לפיזיקה'. מצאתי את 'מבוא לפיזיקה' וגיליתי שמדובר במטפיזיקה, או בעצם במקום שבו החשיבה המטפיזית הופכת לשירה. זה מה שמרתק אותי בקריאת שיר. השיר נפתח במילים "הֶחָתוּל שֶׁל שְׁרֶדִינְגֶר", מילים המוכרות לכל קורא משכיל שאין לו מושג במטפיזיקה או בתורת הקוואנטים. הניסוי של שרדינגר הוא ניסוי מחשבתי, ובזכות השיר של שירה אפשר לומר שהוא גם ניסוי פואטי. הניסוי של שרדינגר מציע להניח חתול בתוך קופסה אטומה, שיש בה כמוסת רעל, שאם תתפרק החתול ימות. ההסתברות שכמוסת הרעל תתפרק היא חמישים אחוזים. כלומר, כשאנחנו מתבוננים בקופסה הסגורה ייתכן שהחתול חי ויתכן גם שהוא מת. הניסוי הזה מבקש לסתור את ההנחה של נילס בוהר שאלקטרון יכול להיות במקומות שונים בו-זמנית, כל עוד לא מודדים את מקומו, בניגוד לאינטואיציה המקובלת. אין לי מושג בתיאוריה הקוואנטית, אבל אני מבין שרוב המדענים מסבירים תופעה זו בהבדל שבין המציאות המיקרוסקופית (האלקטרון) למציאות המאקרוסקופית (למשל, החתול). שירה כהן הפכה את "הֶחָתוּל שֶׁל שְׁרֶדִינְגֶר" למטפורה, כשהיא מתארת אותו "קוֹפֵץ בֵּין פְּרִיחַת הַדֻּבְדְּבָן לִפְרִיחַת הַשָּׁקֵד בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלוֹשָׁה-עָשָׂר בַּשָּׁנָה". היא עושה זאת באמצעות השימוש באבסורד הממחיש איך החתול שקיומו מוטל בספק קופץ מלא חיים בחודש שלכאורה אינו קיים. ה"בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלוֹשָׁה-עָשָׂר" זהה כאן לתאריך שלושים-וחמישה במאי, שהמציא אריך קסטנר בספרו הנפלא. כמו בפרדוקסים הקלאסיים, ניתן לשוב ולהפוך את המטפורה למציאות. הרי ה"בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלוֹשָׁה-עָשָׂר" הוא החודש שאחרי החודש השנים-עשר, ולכן מדובר בינואר, בדיוק כפי שאנחנו מכנים את השעה אחת בצהריים בשם השעה השלוש-עשרה (13:00). זו לא התחכמות. זו התייחסות להבדל שבין המציאות עצמה לבין האופן שבו אנחנו מסמנים אותה ומודדים אותה ומפרשים אותה. שירה כהן מבקשת מאיתנו לשים לב לא למציאות עצמה, אלא לאופן שבו אנו מפרשים אותה. בחיי היום-יום אנחנו מתעלמים מן המטפורות שבאמצעותן אנחנו מזהים את המציאות, ומן המילים שבאמצעותן אנחנו מעניקים שמות לדברים שאנו רואים. בעינינו המילה שולחן מתארת את הדבר עצמו וכאב-לב הוא ביטוי לצער ולא לבעיה רפואית. המוּדעות הזו לפער בין המילים לבין הייצוגים שלהן היא תנאי הכרחי לקריאת שירה, משום שהשירה היא קוד שכל קורא מפענח בדרכו, ומרכיב מחדש כדי להבין באמצעותו את העולם במבט חדש. אכן, עלינו לשים לב לכל מילה, ולגלות שפרק הזמן ש"בֵּין פְּרִיחַת הַדֻּבְדְּבָן לִפְרִיחַת הַשָּׁקֵד" אינו יכול לחול ב"בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלוֹשָׁה-עָשָׂר", כלומר בינואר, אלא רק בפברואר-מרץ ביפן, ואצלנו בכפר הבולגרי במרץ-אפריל. קריאת שיר תמיד מלווה במחקר קטן, שמאפשר לנו להבחין בפער שבין האינטואיציה הסובייקטיבית שלנו לבין השימוש שעושה המשורר בעובדות וברעיונות ובסיפורים. אין לפריחת הדובדבן והשקד כל משמעות בשיר הזה, והיא מיועדת אך ורק כדי להבהיר לנו את ההתייחסות של המשוררת לשיר כאל פרדוקס שעלינו לפענח בזהירות. בהמשך מציגה המשוררת פרדוקס נוסף וחתול נוסף הלקוח מן הספרות (עליסה בארץ-הפלאות של לואיס קארול): "לוּ הָיְתָה לוֹ הֲבָנָה בְּסִפְרוּת הָיָה בְּוַדַּאי רוֹצֶה לִהְיוֹת חָתוּל-צֶ'שַׁיְר". בסיפור של לואיס קארול לחתול הצ'שייר יש חיוך ענק, וכאשר החתול עצמו מתפוגג לאט-לאט, נותר רק החיוך. עליסה אומרת שיש חתולים בלי חיוך, אך מעולם לא ראתה חיוך בלי חתול. כשמלכת הלבבות רואה את החיוך מופיע, ורוצה לכרות את ראשו של החתול, דנים המשתתפים בשאלה אם אפשר לכרות את ראשו של חתול שאין לו גוף. יש משהו דומה בין הפרדוקס הזה לפרדוקס של שרדינגר. האם באמת, אם "הָיְתָה לוֹ הֲבָנָה בְּסִפְרוּת", היה החתול של שרדינגר רוצה להיות "חָתוּל-צֶ'שַׁיְר"? האם חתול שהוא גם חי וגם מת בו-בזמן יעדיף להיות חיוך מבעית שלעתים יש לו גוף ולעתים אין לו גוף? גם כאן מציעה לנו המשוררת שתי אפשרויות להרהור על חתול שקיומו מוטל בספק, ומזכירה לנו שרק הבחירה שלנו לבדוק את מקום הימצאו של האלקטרון או החתול, או הבחירה שלנו לפרש את השיר, היא זו שיוצרת את השיר. כלומר: גם השיר הוא אובייקט שאינו קיים עד לרגע שבו הקורא מזהה אותו, מפרק ומרכיב אותו מחדש ובכך מעניק לו משמעות. שירה כהן מסיימת את השיר בהצהרה פרדוקסלית, משועשעת, מופרכת, המחזקת את הטיעון הארס-פואטי בדבר אפשרות קיומו של שיר: "אֲבָל הַמִּמְצָאִים הָאַחֲרוֹנִים שֶׁהוֹפִיעוּ בִּכְתַב-הָעֵת לְמַדָּע גִּלּוּ, שֶׁבְּעֶצֶם מְדֻבָּר בְּחָתוּל אֶחָד וְאֵין, וְלֹא הָיָה אַף-פַּעַם, חָתוּל". יש כאן, כמובן, לעג לא-נסתר לביקורת הספרות שמעסיקה את עצמה ב"כִתְבֵי-הָעֵת" האקדמיים ומתיימרת להבין את השירה, לבקר אותה ולנתח אותה ב'כלים אקדמיים', פסאודו-מדעיים. ואכן, מרוב התפלפלות תיאורטית גילו המבקרים ומומחי הספרות והשירה ש"אֵין, וְלֹא הָיתָה אַף-פַּעַם, שִׁירָה". היכן היא, אם כך, השירה? השירה טמונה בכם, הקוראים, המתבוננים בקופסה האטומה של השיר, כלומר בסימנים השחורים המודפסים על דף לבן, שאין להם כל משמעות עד אשר תחליטו שמדובר בשיר ותעניקו להם משמעות.