השלום של "מחנה השלום" להקמת מדינה פלשתינית נעלם בגלל שהישראלים הפכחו מהאשליה שניתן להגיע להסכם ולקץ הסכסוך לאור המדיניות הפלשתינית לא להתפשר ולא לוותר על כלום ולתבוע את "זכות השיבה" והנסיגה לקווי 67. השלום הזה נעלם בגלל שהסרבנות הפלשתינית לכל פשרה נובעת מאסטרטגיה של סרבנות ולא מטקטיקה. השלום נעלם בגלל שהפלשתינים תובעים "צדק פלשתיני", שמשמעותו "זכות השיבה" לפלשתין השלימה ללא אף יהודי בתוכה. השלום נעלם בגלל האכזבה מכל הוועידות, הרעיונות, התוכניות, השיחות והנסיגות שישראל ביצעה וקיבלה "בתמורה" פיגועי התאבדות, קסאמים, גראדים, בלונים" ורצח של מאות רבות של ישראלים. השלום נעלם בגלל התפכחות מאשליות של "תעשיית השלום" שטיפחו חוגי השמאל בארץ ומדינאים בעולם, לגבי נכונותם של הפלשתינים לפשרות ולוויתורים. השלום נעלם בגלל הנהגה פלשתינית דו-ראשית. שתי ההנהגות ממשיכות בשיטת ההונאה "תורת השלבים" של עראפת. השלום נעלם מהשיח הציבורי מאחר שנמאס לו להאזין לתביעות הבלתי פוסקות להעלות "רעיונות חדשים", ליזום "צעדים בוני אמון", לפתוח "חלון הזדמנויות", לקחת "סיכונים מחושבים", ולתת צ'אנס קבוע אחרי כל פיגוע.

האומנם יש פתרון לבעיה הפלשתינית?

אין שום סיכוי לפתרון הבעיה הפלשתינית, לאור התביעות הפלשתיניות, הסרבנות האסטרטגית שלהם לכל פשרה, ולאור הסירוב לוויתורים מרחיקי הלכת שהציעו בזמנו: אהוד ברק, אהוד אולמרט, ציפי לבני, שמעון פרס, יוסי ביילין, פרופ' שלמה בן עמי ועמיר פרץ. הפלשתינים דחו גם את הצעות ג'ון קרי, הנשיא בוש הבן, קלינטון, ואת "מפת הדרכים". אין כל סיכוי לפתרון הבעיה הפלשתינית כל עוד לא יוותרו על תביעתם ל"זכות השיבה" ולנסיגה לקווי 67, כל עוד החמאס שולט בעזה והשמדת ישראל היא מטרתו המוצהרת, כל עוד המנהיגות הפלשתינית לדורותיה תמשיך להשלות את ההמונים הפלשתינים במחנות הפליטים בלבנון, בסוריה, בירדן ובעזה, שבזכות הג'יהאד ("ההתנגדות") ינצחו את ישראל. אין שום סיכוי שיקום בקרוב אנואר סאדאת פלשתיני. הלקסיקון הפלשתיני כולל אך ורק "לא" מאז התנגדותם לתוכנית החלוקה של האו"ם ב-1947. מהחלטות חרטום ועד קלינטון ובוש.

מחנה השלום הוא סרבן להכרת המציאות!

השמאל הישראלי של "מחנה השלום" ורבים מהמדינאים והפוליטיקאים בעולם שהיו מעורבים בניסיונותצהתיווך בינינו לפלשתינים להשגת פשרה והסכם, הפכו לסרבני התפכחות להכרת המציאות. הם אינם מוכנים להודות שאין סיכוי לפתרון הבעיה הפלשתינית. חלקם ממשיכים להאמין בפתרון של אופטימיות מגויסת למרות הסביבה הפלשתינית המייאשת. גם השמאל הישראלי לא איבד את חזונו המדיני להקמת מדינה פלשתינית ולפינוי רוב ההתנחלויות. השמאל גם לא מוכן להתנער מהאשמה שהטיל על ישראל "כאשמה" בהעדר השלום המקווה שניתן היה להשיג. מחנה השלום לא הפנים שהכרת העולם הערבי בישראל אינה מותנית יותר בהקמת מדינה פלשתינית. מחנה השלום מתכחש לעובדה שהפלשתינים מנהלים מדיניות של טרגדיה ומנסה לטעת בהם תקווה ואשליה שהמצב ישתנה לטובתם כאשר השמאל ינצח בבחירות ויעלה לשלטון. השמאל טיפח "הצהרת בלפור" להקמת מדינה פלשתינית כחזון מדיני שכשל לאורך כל הדרך עד ל-2020. הקונספציה המדינית של השמאל ביחס לפלשתינים התרסקה לאור המציאות החדשה בעולם הערבי ויחסיו החדשים עם ישראל בעקבות הסכמי השלום. השמאל איבד את "המונופול" על השלום לאחר שבנימין נתניהו "גזל" אותו מהם.

מהפך מחשבתי ומדיני חיובי כלפי ישראל בעולם הערבי!

הסכמי הנורמליזציה והשלום שנחתמו בין ישראל לאיחוד האמירויות, בחריין וסודן, שינו לחלוטין את המצב האסטרטגי האזורי. הסכמים אלו הושגו בעזרתו ובחסותו של הנשיא טראמפ ויזקפו כמובן לזכותו של בנימין נתניהו. הסכמים אלה ביטלו את החרם בעקבות החלטות חרטום וביטלו את הווטו הפלשתיני. השמאל במקום להודות ולשבח את ההסכם ואת נתניהו, מחמיץ פנים, מחפש מגרעות בהסכם ולא מסוגל לפרגן לנתניהו על ההישג המדיני ההיסטורי לטובת ישראל. הפלשתינים לפי הרגלם מבקרים ומכנים את האמירויות כבוגדים בעניין הפלשתיני. השמאל טועה שוב כמו בעבר. ההסכם ההיסטורי הזה הוכיח שממשלת ימין מסוגלת להשיג פריצת דרך מדינית של שלום עם מדינות ערב חשובות, ללא עזרה ותיווך של מחנה השלום וללא תיווך מערבי.

השמאל המדיני של מחנה השלום נעלם בגלל:

• הכשלון המדיני והפוליטי של הפלשתינים.

• הכשלון האלקטורלי של השמאל תומכי הפלשתינים.

• המהפך המחשבתי והמדיני בעולם הערבי לטובת ישראל.

• הסכמי הנורמליזציה והשלום עם האמירויות, בחריין, סודן, מרוקו.

• מספר רב של פיגועים שגרמו לאלפי הרוגים ופצועים אחרי אוסלו ופינוי עזה.

• הציבור שבע האכזבות מכל יוזמות תוכניות השלום.