יש - למרבה הזוועה - רצח שעליו נאמר "ידוע מראש", כי "הכתובת הייתה על הקיר". יש רצח שאיש לא צפה ולא ניבא אותו. רצח מפתיע, כרעם ביום בהיר. הקלות הבלתי נסבלת של אצבע על ההדק או אצבעות אחדות על קת הסכין הופכת את סוגיית הרצח לבלתי ניתנת לחיזוי או לניבוי, כאשר אין סימן מקדים, אף לא רמז.
הוכח כי גם דברים קלי קלים, זניחים לכאורה, עלולים לחולל ריב, אשר במהלכו שולף מי מהמעורבים בו סכין ונועץ אותו בלב היריב. גם רצח ללא כוונה תחילה, במהלך אירוע אלים - הוא רצח.
זכור לי מקרה שאירע לפני שנים בקניון בחולון, שבו נער הבחין בשטר כסף על הרצפה ודלק אחרי מי שהשמיט אותו. הוא הפנה את תשומת ליבו לאבידה, והאיש, במקום להודות למוצא הישר, רצח אותו. לך תבין.
השבוע, בסתם יום של עול, בשעת צוהריים חמה, כשהעצבים רופפים, באחת מרשתות המזון, עמדתי בקופה. לפניי עמד אדם שסיים את הקנייה שלו, שילם אבל "לקח את כל הזמן שבעולם" כדי לארוז את המצרכים. כלום לא בער לו. איש לא הזיז לו. העגלה שלו הייתה ריקה.
היססתי האם לפנות אליו ולבקש שיואיל בטובו להזיז את העגלה הריקה, כדי שאני אוכל לקרב את העגלה המלאה שלי. בחרתי לרמוז לו, ללא מילים. הזזתי אותה מרחק זעיר, מילימטרי. הוא הבחין בי ובכעס לא מוכחש ולא מוסתר דחף בזעם כבוש (שהשתחרר לרגע מהכיבוש) את העגלה שלו לכיווני. עגלותינו התנגשו זו בזו. בניגוד למאמר המשורר, לא "בכל פגישה מקרית פורחת איזו תכלת".
שומר נפשו ירחק, מלמלתי לעצמי. רחקתי ככל שיכולתי. האם רחקתי די? אולי הוא עקב אחריי "לסגור חשבון"?
וחשבתי מה היה קורה אילו היה מדובר לא בחמום מוח אחד אלא בשניים. האם עלולה הייתה להתחולל מהומה על לא מאומה? האם היה מתגלע ריב והריב היה מחריף ומסלים ואולי, אי-מזה הייתה נשלפת, חלילה, סכין?
זה מכבר דווח על תשעה קורבנות רצח (האם העובדה ששניים מהם שמו קץ לחייהם במו ידיהם מנחמת מישהו?). נראה כי המוות אורב לא רק בשדה הקרב (הצבאי, יש להדגיש). ואולי כל מקום הוא בעצם שדה קרב? וכל שדה קרב הופך בהכרח לשדה קטל?