עכשיו, שצרפת העלתה על ראש שמחתה את הלגיטימציה להשמדת ישראל, באמצעות ועידה להכרה במדינה פלשתינית, ישראל צריכה לנקוט אפס סובלנות בנושא, במיוחד אחרי שבעה באוקטובר. מדובר בפרס ברור לרצח עם, שחמאס ביצע מעזה בעידוד הרשות הפלשתינית ברמאללה, שממשיכה לשלם משכורות לרוצחי יהודים לפי כמות היהודים שהצליחו לחסל. בפרספקטיבה היסטורית, מדובר בהמשך מסורת אירופית ידועה לשמצה, של שיסוי ההמונים ביהודים כשעיר לעזאזל, כדי לחפות על שחיתות השלטון או חולשתו הפנימית. צרפת נכבשה על-ידי מיליוני מוסלמים והנשיא מקרון, חסר אונים, מקווה שמדיניות אנטי-ישראלית תרגיע את הברברים ותעודד אותם לשבור, לשרוף ולשדוד פחות חנויות ומוסדות בפריז. בינתיים זה לא עוזר. האנטישמיות בצרפת עולה כפורחת והגיעה לממדים שלא נראו מעולם. על-פי דוח של הליגה נגד השמצה, מאז שבעה באוקטובר נרשם גידול באירועים אנטישמיים בעולם, בעוד שצרפת מובילה עם עלייה חדה של כ-185 אחוזים. לפי משרד התפוצות מדובר בעלייה של 73 אחוזים לעומת השנה הקודמת. אגב, כ-20 אחוזים מיהודי צרפת הסירו סימני זיהוי יהודיים מעצמם או מביתם, מחשש לפגיעה בהם (מדוע אתם נשארים שם? בואו הביתה לישראל). בסוף השבוע האחרון ראינו שוב השתוללות מוסלמית בפריז שכללה פוגרומים ביהודים והשחתת בתי כנסת. ישראל צריכה להגיב בחומרה: להזמין את שגרירנו בצרפת להתייעצות בארץ, לנזוף בשגריר הצרפתי ולפעול להצעת גינוי באו"ם נגד צרפת על הפרת זכויות האדם של אזרחיה היהודים. החוקים נגד רצח עם ולמען זכויות האדם נחקקו לאחר השואה, כדי להגן על היהודים. מאז שנחקקו, הם הפכו לכלי פוליטי כדי לפגוע במדינת היהודים. ישראל חייבת לפעול כדי להחזיר את החוקים האלה למטרתם המקורית. מי שמעודד את הברברים, שבכל פעם שירצחו יהודים יקבלו פרס לשם הרגעתם, מעודד את רצח היהודים הבא, חלילה, ואת חורבן הציוויליזציה המערבית המאוימת בידי כוחות רדיקליים. אפשר להתחיל מהודעה פשוטה לתקשורת העולמית: ישראל מאוד מוטרדת מהפרת זכויות האדם של יהודי צרפת. אפשר גם לבקש מאשתו של מקרון להעיר אותו: הרפובליקה הצרפתית בסכנה, אבל הנשיא בוחר להילחם דווקא ביהודים הנלחמים על חייהם במדינתם. ההיסטוריה חוזרת באירופה, הפעם כפארסה מסוכנת. מי שאינו בטוח בצדקת דרכו, יספוג את המדיניות האנטישמית של ממשלת צרפת "עַד יַעֲבָר-זָעַם". יעקב חשש מעשיו ההולך לקראתו, לא רק בגלל הבדלי הכוחות, אלא בעיקר כי לא היה בטוח בצדקתו. אלתרמן חזה את המגמה כבר לאחר מלחמת ששת הימים, כשכתב על המזימה של השטן נגד עם ישראל הנצור המסרב להפסיד בשדה הקרב. הוא מצא תחבולה אחרת: "אַכְהֶה מוֹחוֹ/ וְשָׁכַח שֶׁאִתּוֹ הַצֶּדֶק". בין הצל"שים שנתן המלך דוד לגיבוריו, מסופר על ראש הכוחות המיוחדים, בניהו בן יהוידע, שהתגבר על ענק מצרי באמצעות הנשק של יריבו: "וַיִּגְזֹל אֶת הַחֲנִית מִיַּד הַמִּצְרִי, וַיַּהַרְגֵהוּ בַּחֲנִיתוֹ". הגיע הזמן להשתמש בכלים שלהם, נגדם.