השאלה האם מספר הרוגי עזה יהפוך לחלק מהזיכרון הקולקטיבי העולמי, בדומה לשישה מיליון היהודים שנספו בשואה, תלויה בהרבה יותר מאשר בעובדות עצמן. היכולת של מספר להפוך לסמל היא תולדה של מנגנוני זכירה, תודעה פוליטית, נרטיב מוסרי, ולעיתים גם מניפולציה מכוונת. המספר שישה מיליון לא הפך לסמל רק בגלל גודלו האבסולוטי, אלא בזכות ההקשר ההיסטורי, התיעוד המדוקדק, והעובדה שהוא עוגן בזיכרון המערבי כחלק מאתוס מוסרי כולל של "לעולם לא עוד".
לעומתו, מספר ההרוגים העזתיים, בין אם מדובר באלפים או עשרות אלפים, ובין אם הרוב בלתי מעורבים או כן מעורבים, נמצא במרחב תודעתי שונה לחלוטין. ראשית, המספר הזה נמצא במחלוקת מתמדת: בין דוברים רשמיים, נתוני או"ם, תחקירים עצמאיים ומערכות תעמולה משני הצדדים. שנית, הוא טרם קיבל עוגן היסטורי, לא נרטיב ברור, ולא קונצנזוס מוסרי עולמי.
ועדיין, אסור לזלזל בכוחם של מספרים. גם אם לא יזכו לאריכות ימים כזיכרון כמו "שישה מיליון", הם עלולים להפוך, בתנאים פוליטיים מסוימים, לסמלים רבי-עוצמה. בין אם כדי לתבוע צדק ובין אם כדי לייצר דה-לגיטימציה. ולכן, ההבדל בין המספרים, למרות הפער האובייקטיבי העצום, אינו מצדיק עצימת עיניים. כי מאחורי כל מספר יש חיים, ויש מוות.
השאלה האמיתית היא לא רק מה יהיה גורלו של המספר, אלא מה נבחר לזכור, ולמה.
זוהי גם תזכורת לכך שמדובר בעוד בעיה עמוקה: שליטה על הזיכרון הקולקטיבי. בעידן הנוכחי, כוחות פוליטיים, כלכליים וטכנולוגיים רבי-עוצמה מסוגלים לעוות את המספר האמיתי, להאדירו או למחוק אותו, ולהפוך את האמת לשקר, או להפך. הזיכרון הקולקטיבי אינו רק תוצאה של עובדות, אלא גם של מי ששולט באופן הצגתן.