בינואר 2013, כתבו תת-אלוף תמיר ידעי סגן אלוף ערן אורטל עבור המכללה לביטחון לאומי (מב"ל) מאמר שכותרתו 'פרדיגמת סבבי ההרתעה' - דפוס אסטרטגי ודוקטרינה במבוי סתום. בהקדמה למאמר כתב אלוף יוסי בידץ, מפקד המכללות, בין היתר את הדברים הבאים: הכותבים מציעים התבוננות ביקורתית בדפוס הפעולה הישראלי בשני העשורים האחרונים, דפוס של 'מבצעי הרתעה'. דפוס זה, לטענתם, איננו יכול עוד לשרת את הצרכים האסטרטגיים של מדינת ישראל בהסתכלות ארוכת טווח. במאמר זה מעלים הכותבים בעיקר את הבעייתיות הכרוכה בתפיסת 'מבצעי ההרתעה' הנוכחית של צה"ל. הגם שיש לי ויכוח עם טענתם המרכזית, כי "מיצינו את היכולת לשכלל את מבצעי ההרתעה", הרי שבין אם נסכים עם הכותבים ובין אם לאו, זהו מצע רציני לדיון ביקורתי ולהתבוננות מעמיקה על עצמנו, על יריבינו ועל הסביבה האסטרטגית שלנו. להלן פרק ה"סיכום" במאמרם של ידעי ואורטל: איננו מתכוונים לטעון שכישורי הלמידה וההסתגלות של האויב טובים מאלה שלנו. צה"ל פיתח וקידם בשנים האחרונות פתרונות ותחומי מענה שאין להם אח ורע בעולם. תחבולת המודיעין שלנו ובנק המטרות, שהפכו את האובססיה של האויב לנכסי דלא ניידי לתורפה מבצעית אמיתית - מרשימים. תפיסת הלוחמה מכוונת המודיעין (הלוחמ"ם) לכוחות המתמרנים היא פריצת דרך שיש בה כדי לתרום רבות לאפקטיביות התמרון. כבר הפלגנו בשבחי פריצת הדרך של ההגנה האקטיבית. אכן למדנו ועשינו רבות. ולמרות כל זאת, לאור הדברים שהוצגו לעיל, לא נותר אלא לקבוע כי, פרדיגמטית, אנו עומדים במבוי סתום: הכרעת כוחו הצבאי של האויב, גם אם ייטען שהיא אופציה, עודנה כרוכה, במחיר שנתפס כלא כדאי (כיבוש ואחזקת עזה או לבנון). מבצעי ההרתעה, לא רק שמיצו את עצמם, אלא שבבחינה לאחור מתברר שהם הביאו להאצה בהיקף ובעוצמת האיומים על ישראל. ההגנה האקטיבית משמשת באופן פרדוקסלי זרז נוסף בתהליך זה. ומה מכאן והלאה? ראשית, חשוב שנכיר במצבנו: אנו מתנהלים בדוקטרינה שלאורך השנים סיפקה לנו תקופות שקט, אך גם איפשרה לאויבינו לחזק את מעמדם ואת האיום הצבאי שלהם עלינו. זוהי דוקטרינה במבוי סתום. שנית, חשוב שנגדיר את הבעיה: ההכרעה המסורתית איננה רלוונטית, מאחר שאין לנו את היכולת להפריד בין ההישג של השמדת כוחו הצבאי של האויב לבין המחיר הכרוך בתמרון קרקעי בחיכוך גבוה ובשליטה מתמשכת בשטחים מורכבים ומאוכלסים. ללא קשר לוויכוח על יכולתו של התמרון הקרקעי מול אויב הנאחז בשטחים המורכבים, המחישה מדינת ישראל שהיא פשוט איננה מוכנה לשלם את המחיר של כיבוש שטחים מאוכלסים ושל שליטה בהם לאורך זמן. כלומר, אם בעבר יכולנו להשמיד את הצבא המצרי בסיני ולחזור הביתה, היום זו אינה אופציה. מבצעי ההרתעה הם פרדיגמה העומדת לפקוע, מעצם האבחנה ההיסטורית, המנוגדת לניסיון העבר מול מדינות ערב, לפיה ממבצע למבצע מצבנו האסטרטגי הולך ומחמיר. האם ניתן לשפר את מבצעי ההרתעה? במהלך 20 השנים האחרונות לא נכתבה כל תורה או תפיסה פורמלית, המכירה מקצועית בסוג זה של מבצעים, דנה במישור התיאורטי בעוצמות ובתורפות של 'מבצעים משבריים' (להרתעה) או ב'מדרגות הסלמה’ (הרתעה והסדרה) ומגדירה את הכלים הצבאיים והאחרים שיש להכין במסגרת הפעלת המבצעים האלה. קל וחומר שלא הכרנו בכך שאנו מפעילים את המבצעים הללו לאורך שנים כדוקטרינה צבאית וכאסטרטגיה מדינתית. כתיבת תפיסה המבטאת הבנות עקרוניות, בירור השיקולים והתנאים למימושן של עצירות, גיבושו של רעיון תמרון המתאים למבצעי הרתעה, בירור הדינמיקה של הפעלת אש, בירור המתחים בין מבצעים 'משבריים' ל'הסדרתיים' - כל אלה עשויים לשפר את האופן בו אנו מתנהלים. גם רעיונות כמו המערכה שבין המלחמות ושילוב המאמץ המדיני בסביבה המערכתית - יש בהם כדי לתרום. עם זאת, כל אלה אין בכוחם לעשות יותר מלמתוח את פרדיגמת סבבי ההרתעה מעט יותר. בסיכומו של דבר, בהתחשב במעגל הלמידה של האויב, כדאי שנשקיע את הזמן שנרוויח משיפור דוקטרינת ההרתעה שלנו במציאת חלופה הכרעתית רלוונטית. נקודת מכוון - הכרעה פרדיגמטית - אנו נדרשים לגבש דוקטרינה צבאית שתאפשר לצה"ל לא רק לפגוע באויב במקביל לצמצום הפגיעות בישראל, אלא גם ובעיקר כזו שתחייב אותו להכיר בכישלון דוקטרינת התמ"ס [תלול מסלול] שלו ולזנוח אותה. רק הישג כזה יעצור את תופעת ההסלמה הספירלית של מרוץ החימוש ושל השחיקה בעליונות הצבאית שלנו באזור. [סימוכין]