אם יש תמונה הממחישה באופן שאין מובהק ממנו את המושג הנדסת תודעה, התמונה הזו היא עדותו של ראש הממשלה בנימין נתניהו בבית המשפט. רצף תמונות, כבסרט נע, בהילוך טבעי אך איטי (בכוונת מכוון) - החל בכניסה המתוסרטת לעילא לאולם שבו מתקיים המשפט וכלה ביציאה ממנו - מדגישות את האופן שבו מהונדסת התודעה, כדי לקבע בה את דמותו של הנאשם כקורבן חף מכל אשמה, קל וחומר - ממעשה פלילי.
מוקף במאבטחים, הוא נכנס, זחוח, נפוח, מביט על הסביבה בתיעוב, ביהירות, מי אתם בכלל שתעזו לחקור ולשפוט אותי. בכל ישיבה יודגש המאמץ שלו לשוות לעצמו מעמד רם. ראשון בין בלתי-שווים. איפה אתם, איפה אני. לבוש בהידור, כהרגלו, משתהה ראש הממשלה דקות אחדות, טרם יואיל לשבת לא, חלילה, על ספסל הנאשמים אלא על כס הכבוד. בכל זאת, ראש ממשלה. אתם יודעים.
מיועד ומיוחד עבורו שולחן קטן, גדל מספיק להניח עליו את העזרים השונים. הנה המחשב, בקבוק מים מינרליים. אפילו קפה, מוגש בספל חרסינה צחורה. רום מעמדו והוד מיוחסיותו של ראש הממשלה ניכרים לעין. חשוב ואף קריטי שהם יובלטו, כדי לקבע את התודעה המהונדסת. לא נאשם לפניכם, אזרחי ישראל היקרים, אלא דרייפוס, קורבן לעלילת שווא מרושעת, זדונית ונבזית.
איך אתם לא מתביישים לבטל את זמני היקר ולחייב אותי לשוב, פעם אחר פעם, אל אולם בית המשפט, להשחית את זמני על זוטי- ברים, בעוד המדינה (זה אני!) בוערת, בעוד המלחמה ניטשת, בעצימות שונה ומשתנה, בשבע חזיתות בו-בזמן. תראו במה אתם מתעסקים - וואלה - בקטרים, מעלים באוב את אסון המירון בצוללות, בסיגרים, בשמפניות, במלונות, בכביסות, במיליארדרים. מה זה השטויות האלה?
להתכווץ מבושה - אוי לעיניים שכך רואות, לאוזניים שכך שומעות - מהאופן המביש, המחפיר, שבו מקבלים "כבוד השופטים" את גחמות הנאשם ובאי-כוחו, משחקים לידיו, מתרפסים, לא רואים כמה נלעגים הם בהתרפסותם, בהתבטלותם בפניו, כמה מבזים בכך את מוסד השיפוט במדינה הדמוקרטית, שבה האמת - סלע קיומנו המתפורר - נשחקת, מהונדסת אף היא לצורכי טיעון זה או אחר, ושוב ושוב, ישיבה אחרי ישיבה, נמשכת הפארסה של האיש שלא זוכר כלום.