מאז הרגע שבו הוחלט על הגשת כתבי אישום נגד בנימין נתניהו, נדמה שהוא בחר בדרך אחת ברורה: הכאוס. לא עוד ניסיון להיאבק משפטית או ציבורית במסגרת הכללים, אלא חתירה שיטתית תחת עצם קיומם של הכללים. כאוס, מלשון ריק, תוהו, בלבול טוטאלי. וכל עוד יש כאוס, אין שגרה, אין מוסדות, אין משפט. וכשאין משפט, אין תיקי אלפים.
נתניהו לא המציא את הכאוס אבל הוא בהחלט הפך אותו לאומנות שלטונית. הקמת חמאס בשנות התשעים כאיזון פנימי נגד הפתח, נראית היום כמהלך שחזר ונשנה, אלא שהפעם, האיום שבנה קם עליו. ומה קורה כשהכאוס שיצרת יוצא משליטה? אתה מחפש כאוס חדש, מאיים יותר, חמור יותר, שישכיח את הקודם.
וכך, רעיון חימוש מיליציות מקומיות ברצועה, כוחות "סוניים", "שבטיים", "פרו-ישראלים", עשויים להיראות בעיני נתניהו כמהלך טקטי מבריק: גם חיסול חמאס, גם יצירת שליטה עקיפה, וגם מסגור הניסיון כ"אופק מדיני". אך בפועל מדובר במתכון בטוח לכאוס גרוע יותר. כי מיליציות אינן נעלמות. הן מפתחות תיאבון. הן מחליפות צד. הן הופכות, לבסוף, לאויב חדש, מורכב יותר, אכזרי יותר.
חימוש מיליציות הוא למעשה הודאה בכישלון, הכרה בכך שמדינה ריבונית איבדה את יכולת השליטה בשטח. זהו רגע שבו שלטון משליך את אחריותו על תתי-שלטון, בתקווה שהשד הזה ישרת אותו. אך שדים, כידוע, אינם ממושמעים. היום תיתן להם נשק, מחר הם יירו בו עליך. וכך, במו ידיו, נתניהו זורע את חרבות ברזל 2, 3 ו-4, כל אחת קטלנית מקודמתה.
הכאוס, כבר מזמן, איננו טעות. הוא אסטרטגיה.