בכריכה הקדמית של ספרו החדש של זיו תדהר, הכולל 207 עמודים, נכתב באותיות גדולות: סנוב אשכנזי מדימונה. מתחת לכותרת תמונה בשחור לבן של העיר דימונה משנות השישים. בכריכה האחורית מצוטט הסופר תדהר העונה: "לא, אני מילדי צהלה החטופים. מה, לא רואים? עד היום לא נפתחו הפרוטוקולים המרשיעים. מישהו מנסה עדיין לטייח. תשמע, הפתעת אותי, לעולם לא הייתי מנחש שאתה מ...דימונה, איך בכלל יצאת כזה? כזה מה? לא יודע כזה שלא נראה מדימונה".
הכריכה האחורית ממשיכה לספר לנו על הסופר: "זיו תדהר אדריכל, קריין ומלחין, נולד וגדל בדימונה עיירת הפיתוח המוכרת ביותר בישראל - וכנראה גם בעולם, בזכות "מפעל הטקסטיל". הוריו, "מהגרי עבודה" גולים מישראל הוותיקה אשר הגיעו בשנות השישים ל"מושבת העונשין" הציונית, בלי הרבה אידאולוגיה אבל עם רוח ההגמוניה במפרשיהם, וגידלו אותו כבן למיעוט האליטיסטי לצד העולים מצפון אפריקה, יוצאי הודו והעבריים".
תדהר מספר על התמודדותם של הדימונאים – אשכנזים ומזרחיים, פשוטי התושבים וראשי העיר – עם הסטיגמה ובעיות התדמית; על הפסיכולוגיה של השכונות; על מאבקי הספונג'ה והגינון בלב המדבר; על עוולות הממסד; על סינדרום תחנת הרכבת ועל ההדחקה המתמדת של "מפעל הטקסטיל" הסודי, שהיווה נוכחות מאיימת לצד הכביש לסדום. זהו סיפור מפתיע על דימונה האחרת: עצבנית אך מבודחת, ישירה ודעתנית – אבל גם אוהבת ומחבקת.
הספר מוקדש להוריו של תדהר, לבני משפחתו, לחבריו שגדלו עמו בעיר הדרומית. הוא אינו מחולק לפרקים או סעיפים אלא לסוגיות שנרשמו ממש כשיר. הספר משובץ במילות שירים שנכתבו על-ידי בני עיירות הפיתוח ומלווה ברישומים שחור-לבן, מעשה ידי הסופר.