X
יומן ראשי
חדשות תחקירים
כתבות דעות
סיפורים חמים סקופים
מושגים ספרים
ערוצים
אקטואליה כלכלה ועסקים
משפט סדום ועמורה
משמר המשפט תיירות
בריאות פנאי
תקשורת עיתונות וברנז'ה
רכב / תחבורה לכל הערוצים
כללי
ספריה מקוונת מיוחדים ברשת
מגזינים וכתבי עת וידאו News1
פורמים משובים
שערים יציגים לוח אירועים
מינויים חדשים מוצרים חדשים
פנדורה / אנשים ואירועים
אתרים ברשת (עדכונים)
בלוגרים
בעלי טורים בלוגרים נוספים
רשימת כותבים הנקראים ביותר
מועדון + / תגיות
אישים פירמות
מוסדות מפלגות
מיוחדים
אירועי תקשורת אירועים ביטוחניים
אירועים בינלאומיים אירועים כלכליים
אירועים מדיניים אירועים משפטיים
אירועים פוליטיים אירועים פליליים
אסונות / פגעי טבע בחירות / מפלגות
יומנים אישיים כינוסים / ועדות
מבקר המדינה כל הפרשות
הרשמה למועדון VIP מנויים
הרשמה לניוזליטר
יצירת קשר עם News1
מערכת - New@News1.co.il
מנויים - Vip@News1.co.il
הנהלה - Yoav@News1.co.il
פרסום - Vip@News1.co.il
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ
יומן ראשי   /   יומני בלוגרים
דימונה [צילום: פלאש 90]
סנוב אשכנזי מדימונה
זיו תדהר, על ילדות בדימונה גאוגרפיה של זהויות ספר חדש על דימונה משנות ה-50 ועד שנות השמונים
פתיח
בדרך כלל אני סוקר ספרים ומחקרים השייכים לתחום הגאוגרפיה ההיסטורית ואילו הפעם נסקר ספר השייך ברובו "לגאוגרפיה של זהויות" בנגב. המחבר מונה אחת לאחת את העדות שהגיעו לדימונה עד שנות השבעים ואת המיוחד שהביאה עימה כל עליה לעיר. אין הוא חוסך במילים - גם משבח וגם מבקר ובאומץ. זווית הביקורת שלו היא ייחודית: בן להורים אשכנזים (קיבוצניק מהצפון ועירונית מהמרכז) הבוחן את מהות העימות והלגלוג והזלזול של הוריו ובני דורו בתושבי העיר מצפון אפריקה.
יחד עם כך, הוא מדגיש את התערותם של הוריו בעיר ואת החלטתם שאין מקום לגזענות אלא לשכנות טובה ומקבלת. לזווית זאת נוסף מבט אדריכלי הבוחן את תופעת "כור ההיתוך" באמצעות ביקורת אדריכלית הכוללת שרטוטים, ציורים, תמונות ועוד. מכיוון שהספר אינו מחקר מדעי-אקדמי אין תדהר נזקק להערות שוליים, טבלאות השוואה ומפות. הכל מסופר בדרך של זיכרונות ושימוש בציטוטים מספרים וספרי שירה של בני העיר ואנשי הנגב.
ספר נולד
"מפעל הטקסטיל"
"... תשמע, הפתעת אותי, לעולם לא הייתי מנחש שאתה מ...דימונה, איך בכלל יצאת כזה? כזה מה? לא יודע כזה שלא נראה מדימונה"
▪  ▪  ▪
בכריכה הקדמית של ספרו החדש של זיו תדהר, הכולל 207 עמודים, נכתב באותיות גדולות: סנוב אשכנזי מדימונה. מתחת לכותרת תמונה בשחור לבן של העיר דימונה משנות השישים. בכריכה האחורית מצוטט הסופר תדהר העונה: "לא, אני מילדי צהלה החטופים. מה, לא רואים? עד היום לא נפתחו הפרוטוקולים המרשיעים. מישהו מנסה עדיין לטייח. תשמע, הפתעת אותי, לעולם לא הייתי מנחש שאתה מ...דימונה, איך בכלל יצאת כזה? כזה מה? לא יודע כזה שלא נראה מדימונה".
הכריכה האחורית ממשיכה לספר לנו על הסופר: "זיו תדהר אדריכל, קריין ומלחין, נולד וגדל בדימונה עיירת הפיתוח המוכרת ביותר בישראל - וכנראה גם בעולם, בזכות "מפעל הטקסטיל". הוריו, "מהגרי עבודה" גולים מישראל הוותיקה אשר הגיעו בשנות השישים ל"מושבת העונשין" הציונית, בלי הרבה אידאולוגיה אבל עם רוח ההגמוניה במפרשיהם, וגידלו אותו כבן למיעוט האליטיסטי לצד העולים מצפון אפריקה, יוצאי הודו והעבריים".
תדהר מספר על התמודדותם של הדימונאים – אשכנזים ומזרחיים, פשוטי התושבים וראשי העיר – עם הסטיגמה ובעיות התדמית; על הפסיכולוגיה של השכונות; על מאבקי הספונג'ה והגינון בלב המדבר; על עוולות הממסד; על סינדרום תחנת הרכבת ועל ההדחקה המתמדת של "מפעל הטקסטיל" הסודי, שהיווה נוכחות מאיימת לצד הכביש לסדום. זהו סיפור מפתיע על דימונה האחרת: עצבנית אך מבודחת, ישירה ודעתנית – אבל גם אוהבת ומחבקת.
הספר מוקדש להוריו של תדהר, לבני משפחתו, לחבריו שגדלו עמו בעיר הדרומית. הוא אינו מחולק לפרקים או סעיפים אלא לסוגיות שנרשמו ממש כשיר. הספר משובץ במילות שירים שנכתבו על-ידי בני עיירות הפיתוח ומלווה ברישומים שחור-לבן, מעשה ידי הסופר.
פתיחה ומבוא
דימונה, עד כמה שישמע מוזר, היא עיר שנותנת בלי חשבון ולא במובן הזול והעממי של הביטוי
▪  ▪  ▪
המחבר תוהה מתי ואיך החל הקשר שלו עם דימונה. האם בשנת 1971 - יום הולדתו או שמא באירופה, באוקראינה שם חיו ומשם עלו הוריו ארצה. יתר על כן, מאז שזכר את עצמו הוא ידע כי "יש סדר וטעם לחיים" ולא נזקק כמו כל בני דורו לטיול למזרח. הוא מעז וקובע כי תמיד היה ליברל אך מעולם לא פרוגרסיבי. כבר בתחילה הוא קובע כי "דימונה היא לא עוד עיר פיתוח". הוא התייחס אליה בדרכים רבות, יהודיות, בזויות היסטוריות, חברתיות, כלכליות ואפילו העובדה שהיא מוזכרת בתנ"ך (יהושע, ט"ו) הפעימה אותו.
דימונה (נוסדה בסתיו 1955) "גדולה" ממנו ב-15 שנה ובינו לבין עירו אין שום משיכה מכל סוג שהוא ובמשך השנים למד להכיר את חולשותיו וכן את חולשותיה. מילדותו השתוקק הסופר להתגורר "בכמה ערים ביחד" וכעת הוא מתגורר עם בן זוגו בתל אביב אך חש עדיין עצמו דימונאי.
דימונה, עד כמה שישמע מוזר, היא עיר שנותנת בלי חשבון ולא במובן הזול והעממי של הביטוי. הספר, על-אף שהוא מלא בעובדות היסטוריות אינו מתיימר להיות ספר לימוד. לכל אחד דימונה מצטיירת אחרת ויתכן שאפילו חבריו הטובים עלולים להתרגז בקוראם את הספר.
ים השיבולים
האבק והשממה [צילום: משה פרידן/לע"מ]

סיסמה ריקה מתוכן
משפחתו השתייכה לתנועת "החלוץ" והייתה בין מייסדי קיבוץ אשדות יעקב. הסופר מדגיש כי סבו גילה חיש מהר כי סיסמת "השוויון" ריקה מתוכן והוא חש אכזבה מהחיים בקיבוץ.

החום, העולים המדברים בקושי כמה מילים בעברית, התרנגולות והירקות שקנו בשוק בתל אביב כולל החום והשממה היו להלם עבורה
▪  ▪  ▪
אימו, נולדה וגדלה בצפון רחוב הירקון בתל אביב. מקום לו תהיה משמעות רבה בחייה. הייתה לה ילדות נוחה, ליד הים ובסמיכות לדירתה של המשוררת לאה גולדברג. סבא וסבא שלו הגיעו מאוקראינה. סבו הגיע כציוני ירא שמים בשנת 1921, עבד בבניין וסלילת כבישים והתגאה בתרומתו למולדת. אמו הייתה באמצע שנות השישים "למורה חיילת" בעיירת פיתוח ובכך תסלול דרכה בהמשך ללימודים גבוהים.
דימונה נבחרה באקראי למקום מגורי הוריו. הנסיעה באוטובוס אז, מתל אביב לדימונה הפכה אצלה לחוויה מקבעת. החום, העולים המדברים בקושי כמה מילים בעברית, התרנגולות והירקות שקנו בשוק בתל אביב כולל החום והשממה היו להלם עבורה. היא קיבלה את כיתה ג' ובסוף כל שבוע "ברחו" המורות לתל אביב. הבדידות, האבק, השממה, הגמלים, מנהגי העדה הצפון אפריקנית הזרים לה כל כך, כל אלה איימו "לסגור" עליה.
אבא של הסופר, אבינעם דוידסון, נולד בקיבוץ אשדות יעקב איחוד שנולד להוריו שנמלטו מגרמניה עם עליית היטלר לשלטון. הם השתייכו לתנועת "החלוץ" והיו בין מייסדי קיבוץ אשדות יעקב. הסופר מדגיש כי סבו גילה חיש מהר כי סיסמת "השוויון" ריקה מתוכן והוא חש אכזבה מהחיים בקיבוץ.
בראשית שנות השישים הוריו של הסופר עזבו את הקיבוץ לדימונה, לעבודה ב"מפעל הטקסטיל" וזכו לדירה מרווחת ותנאים טובים. הדירות נעזבו בידי הטכנאים הצרפתים שסיימו את בניית המתקן אביו התגלה כספורטאי ומוזיקאי מחונן ובשנת 1956 התגייס לצנחנים עם חבריו ביניהם דן שומרון ואחרים. בפעולת קלקליה נפצע בידו וברגליו. מעולם לא חש עצמו נכה צה"ל ולא דרש בגין זאת הטבות. אביו של הסופר נישא תחילה לרותי בת תל יוסף אך התגרש ומצא עבודה במפעלי ים-המלח. אבא של זיו נקלט מהר בקרב קהילת מהגרי העבודה בדימונה שהתגוררו במבני "הצרפתים" ועינג אותם בנגינת האקורדיון.
אימאבא
הזוג רכש אוטו (פרינס 4) שאפשר להם קשר חיצוני עם העולם "התרבותי" האשכנזי במרכז הארץ
▪  ▪  ▪
הפגישה ביניהם הייתה עדיין במסגרת גאוגרפיה של זהות אשכנזית. אבא ניגן באקורדיון לחוג הריקודים, אימא התאהבה בו והם עברו לגור בדירתו במתחם "הטקסטיל". לאחר מכן התחתנו והוא המשיך בעבודתו ואמא המשיכה בהוראה בדימונה. הזוג רכש אוטו (פרינס 4) שאפשר להם קשר חיצוני עם העולם "התרבותי" האשכנזי במרכז הארץ. בינתיים לא נוצר קשר עם אזרחי העיר, הצפון אפריקנים.
לסופר יש זיכרון צילומי מחודד והוא זוכר לתאר את פנים חדר הילדים שלו ושל אחיו הבוגר, את חצר הבית בה עצי הפלפל שלא נתנו צל. ההורים "התברגנו" מעט ורכשו פטיפון חדיש עליו נשמעו מנגינות שנות השישים: גון באאז, האימהות והאבות, להקת האורגים, דון מקלין, ג'ון דנוור, קט סטיבנס... דודו זכאי, בקיצור שום דבר המזכיר פס קול של עיירת עולים מצפון אפריקה. הנתק התרבותי עם העיר שמעבר לכביש היה מוחלט.
"מושבת עונשין", האמנם?
רק גמלים ואוהלים בדרך [צילום: משה מילנר/לע"מ]

לא ללכת לערד
ראשי העיר נלחמו על "הכבוד" המגיע לעיר ולא על פיתוחה ושגשוגה ומשום כך התחננו בפני מהגרי העבודה שלא ללכת לערד.

גלי העלייה שהגיעו לעיר כללו את יוצאי מרוקו, טוניס, לוב ואלג'יריה, רומנים, רוסים, ועבריים כולם כונו "המרוקאים מדימונה"
▪  ▪  ▪
הנסיעה מתל אביב לדימונה הזכירה נסיעה ל"מושבת עונשין" שבצידי הדרך לשם רואים רק גמלים ואוהלים. צריף בן-גוריון אומנם עמד על תילו כבר משנת 1953, אך הוא לא משך צעירים להתיישב בנגב. יותר מאוחר, לאחר שהעיר כבר הייתה לעובדה, רבו מנהיגי מפא"י מי יזם את דימונה - דב יוסף, גולדה או דב"ג.
פיזור האוכלוסין הביא עימו תנופת בנייה אך גם את צמיחתן של תנועות מחאה "מהצבע הנכון". ממשלות ישראל הקציבו הון עתק לדימונה שהפכה לדוגמה לעיר פיתוח מוצלחת בעיקר בתחום מערכת החינוך. יש לומר את האמת: ההגירה של הישראלים לעיר נעשתה על בסיס כלכלי בלבד. הסופר ביקש להציג עצמו בראיונות ומפגשים "כילד מחטופי צהלה".
כאן מצטט הסופר ראיון בדוי ברדיו/טלוויזיה בה המראיין לא מאמין שאשכנזי גדל בדימונה, סיים תיכון, סיים צבא ואף חזר אליה לתקופת מה. בהמשך הוקמה העיר ערד ועל הורי הסופר הופעל לחץ לעבור לערד כחלק מאוכלוסייה איכותית שעברה סינון גזעני. ממשיך הסופר ומבקר: ראשי העיר נלחמו על "הכבוד" המגיע לעיר ולא על פיתוחה ושגשוגה ומשום כך התחננו בפני מהגרי העבודה שלא ללכת לערד. חששם היה לתדמית לסטיגמה העלולה לפגוע בשמה הטוב של העיר. הסופר מודה כי לראשונה, נתקל במושג "סטיגמה" אשר איבד מערכו בחלוף הזמן.
גלי העלייה שהגיעו לעיר כללו את יוצאי מרוקו, טוניס, לוב ואלג'יריה, רומנים, רוסים, ועבריים. כולם כונו "המרוקאים מדימונה" ובכך נעשה עוול לכל עדה. המשפחות שנקלטו והקימו בית בעיר נתנו שמות פרטיים לילדים בעברית צחה ובמקום ז'קלין למשל העדיפו את השם רונית ועוד. תדהר מנסה להסביר את הגישה השלילית של רבים במרכז הארץ שטענו שיהודי צפון אפריקה לא היו "ציוניים" אלא עלו מחוסר ברירה ועל כן יש להמשיך ולחנכם.
אמו של הסופר, מצד שני, תיארה את המגוון העדתי של דימונה במונחי "וודסטוק" וזאת כנראה כדי להצדיק את הישארותם בנגב. "כור ההיתוך" מבית מדרשה של מפא"י עבד כאן הפוך: על העולים היה לוותר על כל הישן ולהפוך לאזרחים, ל"דמויי אשכנזים" למען המדינה החדשה.
וילה-וולבו
כילד נזכר תדהר שהליכה פשוטה למכולת או לגן הילדים או מרכז הקניות הפכו לסיוט עקב השמש והחום
▪  ▪  ▪
הסופר מסביר מדוע למד את מקצוע האדריכלות וקושר זאת "באי תכנון עירוני" שאפיין את דימונה וניתוקה מהגבעות והמדבר שאפפו אותה. אור וצל שהיו מכריעים בעיר ללא עצים וסככות ארעיות נבלעו באדריכלות הברוטליסטית שהייתה באופנה אז וכילד נזכר תדהר שהליכה פשוטה למכולת או לגן הילדים או מרכז הקניות הפכו לסיוט עקב השמש והחום.
תדהר רואה בתוכניתו של אריה שרון, האדריכל שנתבקש על-ידי בן-גוריון למלא את הארץ ביישובים, את החטא הקדמון שהפך את הארץ ליישובים מנותקים, לוויניים, מוקפי שממה ארץ שאמורה הייתה להיות גנים פורחים אולם מאום מכך לא התגשם. גם תוכנית מנחם בגין ל"שיקום השכונות" הייתה רק צבע על תכנון לקוי ודימונה, כמו ערים אחרות הפכה לעיר לווין לבאר שבע.
פרק זה מסיים תדהר בשיר מרגש: צל תמר/מישור פרוש והר/ אוח מסר/ שפרח בר/יפרח מחר/ בקצה המדבר// באר קשישה נרגשת/אשל צעיר נקשט/שיטה מרשרשת/ אבן הסמיקה בלאט/זקפה מבט//.
צמודי קרקע - מנותקי קהילתיות
"עסקה טובה" [צילום: יעקב סער/לע"מ]
העיר עצמה, התרחקה ממהות של עיר מדברית-עצמאית והפכה לרצף של שכונות ללא קשר ביניהן
▪  ▪  ▪
בפרק זה מוכיח תדהר שעל אף הבנייה של שכונות חדשות, ביניהן, יוקרתיות, נעזב המרכז הישן, הקהילתיות התפוררה, והפער בין הוותיקים וקהילת "הטקסטיל" לבין העולים לשעבר רק התרחב. בשנות השבעים נבנתה שכונה חדשה כדוגמת "שכונה ה'" הבאר שבעית שנחצתה במשעולים. מהגרי העבודה התרשמו מהפרטיות וחלקות הקרקע הצמודות, עזבו את "בלוק 84" וקנו בתים בשכונה החדשה מבית מדרשה של האדריכלית אלה שרשבסקי.
לאחר מלחמת יום-כיפור עברו כל "הטכנאים" (מהגרי העבודה הוותיקים) מ"הבלוקים" לשכונה החדשה, שהתאפיינה באלמנט תכנוני-אדריכלי חדש - "משעולים", וחשו כי עשו עסקה טובה. תדהר ממשיך וסוקר את המשך בניית השכונות בדימונה בשנות השמונים והתשעים ומגיע למסקנה שכל אדריכל פנה לחלק אחר באוכלוסייה המקומית.
לא מעטים זכו ליחס אוהד של ראשי העיר והעיר עצמה, התרחקה ממהות של עיר מדברית-עצמאית והפכה לרצף של שכונות ללא קשר ביניהן ומתוך תחושה פנימית של הסתכלות לעבר באר-שבע ולא לדרום השומם והמוקף בריכוזי בדואים..
נווה מדבר
ראש עיריית דימונה ז'אק אמיר עם ילדי בית ספר [צילום: יעקב סער/לע"מ]
החזרה לעיר הולדתו תמיד דיכאה את הנער שראה בקוביות המפוזרות לאורך הכביש סמל לעיר גנים שנותרה על נייר האדריכל בלבד
▪  ▪  ▪
תדהר בוחן את מערכת החינוך בדימונה וקובע כי בית הספר היסודי היה מנותק מהווי החיים בשכונות ו"המשעולים" שהגיעו אליו נחסמו בקירותיו. בית הספר התיכון, היה קר ומנוכר ובבניין קודר לא ניתן היה לבצע לדעת הסופר, את "האינטגרציה" כפי שחלמו עליה באותה עת שרי החינוך.
דווקא "חוגי הסיור" בבית הספר היסודי, הצליחו לחבב על התלמידים ועל תדהר עצמו את נופי הלס המדברי ואת ייחודם של הישובים העתיקים בקרבת דימונה כולל ריכוזי הבדואים. בהמשך מתאר תדהר את נסיעות המשפחה לביקור בל אביב הלחה שממנה העדיפו לעלות במהירות צפונה לכינרת, לגליל ולרמת הגולן. החזרה לעיר הולדתו תמיד דיכאה את הנער שראה בקוביות המפוזרות לאורך הכביש סמל לעיר גנים שנותרה על נייר האדריכל בלבד. את רישומי הנוף על אופי של הנער המתבגר זיו תדהר הוא מסיים בשיר:
"בודי כבשה לבנה/ממעל תשוט עננה/ נשר צעיר גולש במדרון/ סלע עתיק מסתיר זיכרון/ בודי חלפה עוד שנה/ אז מה בכל זאת השתנה? /הנשר הרחיק/הכבשה/התיגעה/ הסלע עיקש איתן ולא זז/ בודי חלפה עוד שנה/אז מה בכל זאת השתנה?".
במידה רבה בשיר זה רצה הסופר להדגיש מחד את "רצינותו של חזון "יישוב השממה" בהשוואה לאזרחי דימונה (לשעבר העולים החדשים) בעלי חוש ההומר המסתפקים בחלקם ואינם מוכנים להיות כמו כלי שחמט, המוזזים כל פעם למשבצת (תוכנית) אחרת.
דימונאית מדוברת
בליל שפות [צילום: משה פרידן/לע"מ]

"דיבור במלעיל"
מבין בליל השפות שנשמעו במכולת וברחוב נחשבה הצרפתית בעיני "מהגרי העבודה" כשפת המשכילים היסוד הבולט בניב הדימונאי היה; נגינת כל מילה במלעיל.

על-אף השכנות לא נוצרה הידברות ומעולם לא קמו קבוצות פעולה בעיר שביקשו להבין את עמדת הבדואים בעניין בעלותם על הקרקע ובהתנגדותם לבניית ערים במקום מאהלים בפזורה
▪  ▪  ▪
תדהר זיו טוען שבדימונה התפתח ניב עברי-מרוקאי. הוא כלל הרבה ביטויי קללה, גועל, דחייה ועוד. בנוסף התפתחה ליד הניב, שפת גוף מיוחדת למקום. מבין בליל השפות שנשמעו במכולת וברחוב נחשבה הצרפתית בעיני "מהגרי העבודה" כשפת המשכילים. היסוד הבולט בניב הדימונאי היה; נגינת כל מילה במלעיל. הוא קובע כי דימונה לא הסתדרה עם המילרע.
בימים שעדיין לא שלט הפוליטיקלי קורקט נתן לנו מתי כספי את המערכון על "מוריס והיונים" המדגים באופן נפלא את המבטא הדימונאי-מרוקאי. ברוח מבודחת מסיים הסופר קטע זה בספרו בתיאור המפגש של הוריו בעברית מלעלית דימונאית. לכאן מצטרף הסברו של הסופר מדוע שונה שם משפחתם מלוינסון לתדהר האומר כי היה בכך רצון לחזור למקורות, להתבדל משמות המשפחה המרוקאים ומתוך הלחץ בחברה הישראלית של שנות השישים "לעברת" את תרבות החיים.
יחסם של בני דימונה לבדואים היה מורכב. תחילה הם נתפסו כדוברי שפת אויב ומסוכנים בגניבות ושוד. יותר מאוחר אבא של תדהר קשר עם הבדואים קשרים חברתיים בעת עבודתו בים-המלח והיה מזמין אותם אליו הביתה. משום כך גם תדהר הוזמן עם הוריו לחפלות במאהלי המגזר ולמד לאכול כבש צלוי ואורז מקערה גדולה בידיים. לאחר שנפתח השוק הבדואי בבאר שבע היו בני דימונה נוסעים לשם, עומדים על המקח וחוזרים עם שלל כלי בית וחפצי נוי זולים.
על-אף השכנות לא נוצרה הידברות ומעולם לא קמו קבוצות פעולה בעיר שביקשו להבין את עמדת הבדואים בעניין בעלותם על הקרקע ובהתנגדותם לבניית ערים במקום מאהלים בפזורה. תדהר לא מסתיר את ההילה שנקשרה למפעלי הטקסטיל שעובדיו שכולם באו מהצפון נחשבו לאזרחים מכובדים בעיר. מעליהם היו רק עובדי ים-המלח שקיבלו את המשכורות הדשנות ביותר. מסתבר כי בינם לבין עצמם מעולם לא חששו האזרחים בדימונה מדליפות, קרינת יתר או סכנה שבשעת מלחמה העיר תוחרב ראשונה. יותר מכך, הם צחקו על עצמם וטענו שהיחס המזלזל אל עדתם נובע "מהפגיעה המוחית בעקבות הקרינה".
פאם פטאל של המדבר
כור היתוך [צילום: קורינה קרן/פלאש 90]

בני ברית
למרות פערי המשכורת, ההשכלה, התרבות והשפה, הפכו בני דימונה "לבני העיר כבני ברית". על-אף ההסתה שנמשכה בחוץ כלפי העיר שדרשה להביא לעיר "אוכלוסייה איכותית".

תדהר עזב את העיר לעת בגרותו והשתלב במרכז הארץ, "בצפוניות", אך תמיד הגן על תופעות חברתיות-פוליטיות שאפיינו את ערי הפיתוח וזכה בשל כך לכינוי: "האשכנזי המנייק' מדימונה
▪  ▪  ▪
בסעיפים הבאים נזכר תדהר בכינויים שהיו נהוגים בילדותו ושהעידו על הגזענות ששררה בדימונה עצמה וכלפי העיר ברחבי הארץ. כילד תדהר אמר פעם "מרוקאית זקנה" ולא פעם אף פלט "רוסי מסריח", ונענש על כך. בהתבגרותו, גיבש את השקפת עולמן וטען כי "כור ההיתוך" לא פתר כלום ולא יפתור כלום בתחום זה.
הוא מביא דוגמה שלמרות פערי המשכורת, ההשכלה, התרבות והשפה, הפכו בני דימונה "לבני העיר כבני ברית". על-אף ההסתה שנמשכה בחוץ כלפי העיר שדרשה להביא לעיר "אוכלוסייה איכותית". בפגישה דמיונית בין תדהר לבין האסטרולוגית, מדגים בפנינו הסופר את תחושות בני המקום שעזבו צפונה זה שנים רבות ואף על-פי כן הם חשו את עצמם "כאליטה מינוס".
תדהר עזב את העיר לעת בגרותו והשתלב במרכז הארץ, "בצפוניות", אך תמיד הגן על תופעות חברתיות-פוליטיות שאפיינו את ערי הפיתוח וזכה בשל כך לכינוי: "האשכנזי המנייק' מדימונה". לקראת סיום הספר מספק תדהר זיכרונות ילדות תחת הכותרות: אנטי-מחיקון; אירופה הקלאסית; בקרות; אחרי 20 שנה; מקום לדאגה; ילד קקה;
לכל אלה הקדיש שיר מחורז: "ברמת השרון הבתים יפים יותר/ברמת השרון אנשים יפים יותר/הרמת השרון יש יותר עצים ברחובות/ברמת השרון החינוך ברמה/ ברמת השרון החנויות נוצצות יותר/ברמת השרון גרים יותר מפורסמים/ עברתי לנקות ברמת השרון." לעומת ביקורת עצמית נוקבת זאת זו כתב המשורר רוני סומק את השיר "דימונה בלוז" שהוא שיר אהבה ליפהפייה מולטית בדמותה.
סיכום אישי-פיוטי
הוא מלא הערצה להוריו שעל אף היותם אשכנזים, משכילים, מפא"יניקים ובעלי רכוש ומעמד, לא היו סנובים ולא דרשו עקב כך זכויות יתר בדימונה
▪  ▪  ▪
עד הגיעו לסיכום מוסיף תדהר עוד כמה משיריו המציגים את אהבתו הבלתי נגמרת, מרחוק, את דימונה. הוא, שבחר באורח חיים מיני-ייחודי בבגרותו, סובר שאדמת הלס, החול, המדבר השומם הם שעיצבו את התבגרותו והוליכו אותו לאורח חיים שתדהר מכנה: "דימונה פיתחה אצלי רפלקס מותנה למקהלות של קול אחד, ולסחף קלישאות של חבורות נודדות".
הוא מלא הערצה להוריו שעל אף היותם אשכנזים, משכילים, מפא"יניקים ובעלי רכוש ומעמד, לא היו סנובים ולא דרשו עקב כך זכויות יתר בדימונה. בסופו של דבר עזבו הוא ואחיו את העיר וגם הוריו ולא ביקשו כבוד או תשומת לב של מייסדים. תמיד ראו עצמם אפיזודה חולפת בסיפור הגדול, המופלא והמורכב של ההתיישבות האנושית בנגב, בארץ-ישראל ובמדינת ישראל הצעירה. מכל זאת מתגאה תדהר שהוא הרוויח ביושר את הכינוי: "סנוב אשכנזי מדימונה".
לעיון נוסף
זיוון ז', מרמת נגב עד אילת, 2021, עמ' עמ' 477 – 499.
טוב יעשה הקורא אם ישווה את חוויות זיו תדהר למחקר מדעי יסודי שערך בזמנו ד"ר זיוון על השיקולים להקמת העיר, מיקומה ושילובה בהתיישבות בנגב
Author
גיאוגרף-היסטורי | דוא"ל
ד"ר אמריטוס במחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטת בן גוריון.
תאריך:  10/06/2025   |   עודכן:  10/06/2025
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
ברחבי הרשת / פרסומת
רשימות קודמות
יהונתן דחוח הלוי
ינואר 2021 - עמוס ידלין, ראש המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) ולשעבר ראש אגף המודיעין: "יש לסמן את חמאס ככתובת אחראית זמנית ברצועת עזה ולגבש עימו הפסקת אש ממושכת, תמורת שיפור מצב האוכלוסייה והתשתיות האזרחיות ברצועה ותוך מאמץ לבלום את ההתעצמות הצבאית"
יהונתן דחוח הלוי
תצפיתנית מעידה על איסוף המודיעין על -די חמאס לפני שבעה באוקטובר: "גם איסוף מידע היה להם הרבה רחפנים, אני זוכרת היה להם מתקפות רחפנים, שהשיא היה יום אחד כשאיישתי משמרת יום, והיו 30 פעמים או 35 פעמים של רחפנים מעל בארי ומעל נחל עוז, כל הזמן בלי הפסקה, זה כבר היה ברור לכולם"
יוסי אחימאיר
58 שנה חלפו מאז, אבל איך אפשר לשכוח? אני אז בבסיס חיל-האוויר חצרים    מטוסינו ממריאים בזה אחר זה, משמידים על הקרקע את חיילות האוויר של מצרים וסוריה
אודליה מינס
במחקר מ-2016 כלכלנים חישבו את התועלת לצרכן מאובר. אחד המאפיינים של אובר הוא שהמחירים משתנים בהתאם לכל מיני פרמטרים באופן שגרתי, בהתאם לביקוש, לשעת הנסיעה, לזמן שצריך לחכות עד שהנהג יגיע, לציון של הנהג ועוד
יהונתן דחוח הלוי
מאי 2021 - העיתונאי גדעון לוי בעיתון הארץ: "אולי סינוואר הוא אדם? האם יש סיכוי לכך שגם ראשי חמאס הם בני אדם? היש סיכוי שנכיר בכך? ישראל מאז היווסדה שטפה את המוחות בדמוניזציה של אויביה; [זו] גישה פרימיטיבית; גם לחמאס יש מטרות צודקות, שאולי כדאי להכיר בהן ואפילו להתפשר עליהן"
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ New@News1.co.il