בהצגת "הכפר" באולם נוגה, ביתו של תיאטרון "גשר", נשבה באולם אימת הסכנה של ימים רחוקים, שמא גדודי הצבא הגרמני-איטלקי בפיקודו של הגנראל פילדמרשל רומל ינצחו את הצבא הבריטי בקרבות אל עלמין. משם פנויה הדרך לכניסת הגייסות של הצבא הנאצי לארץ ישראל ומימוש תוכניות ההשמדה של הישוב היהודי, שכבר הכין את תוכנית "מצדה", לפיה יילחמו צעירי הישוב. כל צעיר יהודי יילחם עד הכדור האחרון במרומי הר הכרמל רק לא להיכנע. למרבה המזל, הצבא הבריטי בפיקודו של מונטוגומרי הנחיל תבוסה לרומל, שפיקד על צבא גרמני-איטלקי בצפון אפריקה. לפני שמונים שנה אני הילד הרך הייתי כבן שמונה, כשחזר אבי אחרי שנות שירות בצבא הבריטי עטור תהילה בנושאו דרגת טר"ש על היותו חייל בחיל התובלה הבריטי. אבי, ראובן קלינסקי זכרונו לברכה, נטל חלקיק זעיר בחילוץ ארץ ישראל מאימת פלישה נאצית. כך שחוויות אישיות שלי השתלבו עם החוויה המרגשת, שהנחילה לי ההצגה "הכפר". יהושע סובול, מהמחזאים הבולטים בדורנו הציג כתיבה מורכבת, ששוזרת ריאליזים עם שפה פיוטית מוסרית. זה מחזה הדורש מהצופה הקשבה לא רק למילים, אלא במידה רבה דורש מאיתנו הקשבה לשתיקות ורגעי השתיקות היו משכנעות וכבשו אותי הצופה. סובול אינו מטיף, אך גם לא מתחמק. הוא צייר דמויות אנושיות רב ממדיות, שנעו בין כוונות טהורות היסטוריות שלא נחקרו דיין. ההצגה הפגישה את הצופה עם ההתמודדות של יהודי, החי על חורבות כפר ערבי נטוש. בהדרגה נחשף קשר רגשי של הדמות היהודית ובין שורשיו של המקום והאנשים שגרו בו קודם, ערבים שחלקם גורש וחלקם הגדול ברח, כי התפתה לתעמולת הנהגה ערבית כושלת. זו הצגה על זיכרון קולקטיבי, על השתקה מול אמת, על אנושיות החוצה גבולות אתניים - על הכאב שבאובדן משני הצדדים. ההצגה אינה רק הצגה - זו חוויה מרגשת, שאינה נוחה לעיכול. היא ביקשה ממני הצופה לעורר אותי לשאול שאלות, לעורר וגם לגרום להרהר, ומותירה אותי חסר מנוחה. יהושע סובול כותב את הלא נאמר, והבמאי הווירטואוז יבגני אריה הצליח להביאו לבמה ברגישות ובכבוד. הבימוי של יבגני אריה מדויק, פיוטי ושומר על מתח מתמיד בין היומיומי לבין הסמלי. בשילוב מוזיקה, תאורה ותפאורה הצליח הצוות, שעבד על הבימוי עם הבמאי, ליצור אווירה טעונה, להבליט את הדרמה האנושית ולא לאבד את הקשר ההיסטורי. הנושאים טעונים והצופה נדרש להתעמת עם שאלות מוסריות לא פשוטות. יומיים לפני כן ראיתי את ישראל (סשה) דמידוב בתפקיד של חנן בהצגה "הדיבוק". בהצגה "הכפר" הוא יוסי הטמבל של הכפר. בשבילי הוא יוסי החכם, המוסיף רובד של חוכמה ומתח פנימי, בהצליחו לבטא את העומק מבלי להכביד - בדיוק כמצופה משחקן ראשי בהצגה. יהושע סובול הפגיש אותי כצופה עם תחושות כואבות, כשאנחנו בנינו חיים על חורבות של אחרים. הוא הפגיש אותי הצופה עם שלל השסעים החברתיים והנפשיים שמאפיינים את חיינו בארץ. דוגמה בולטת היא השסע בין עולים חדשים ניצולי שואה וותיקי הישוב. או תמונה המתנהלת בשולי ההצגה, בה מסתיים רומן בין קצין בריטי ונערה ישראלית, כשב-29 בנובמבר 1947 בעקבות החלטת עצרת האו"ם בא גם הקץ לרומן ביניהם עם קמצוץ של רמז, שלא מדובר כאן ברומן אהבה, אלא בגילויי חרמנות. הצופה בהצגה חש את יהושע סובול שאינו מלטף, אלא מאיר נקודות כואבות, המטשטשות גבולות שבין קורבן לתוקפן, בין היסטוריה לצדק. אני מציע לקורא לרוץ לתיאטרון "גשר" לזכות בחוויה אומנותית מרגשת. להצגה המתסיסה את המחשבה ומפגישה אותנו עם עצמנו תוך כדי כך שמאתגרים את הנרטיב השכיח והמקובל.